מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1955, במושב פתחיה ובגיל שנתיים עברה המשפחה למושב ניצני עוז. החיים בסביבה ירוקה שמסביב לבית פרות ותרנגולים הם מהנים מאוד, אך החיים במושב היו קשים כיוון שהמושב היה ממוקם על גבול טול כרם, ערבים היו נכנסים למושב וגונבים יבולים שאבא שלי גידל.

אמי עבדה במשק, בזמן שאבי היה ביפו ועבד עם אחיו עד שעזבנו כולם את המושב. כשהייתי בת עשר, הוריי החליטו לעבור לעיר.

סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנת 1966 מצרפת ואז כולם החליטו לעבור ליפו כדי להיות לידם. היה לנו מאד קשה במעבר מהמושב לעיר, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מנטלית כי השפה שבה דיברנו הייתה צרפתית והיינו צריכים ללמוד את השפה העברית מחדש, וגם ללמד את ההורים עברית.

באותה תקופה היה נהוג שאחד עוזר לשני וככה למדתי מהר עברית והצלחתי להשלים את החומר שלמדו בבית הספר.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, אבי גויס כי הוא היה חובש קרבי ולא ראינו אותו כמעט שבועיים. היינו מודאגים מאוד לא היו כלי תקשורת שבעזרתם יכולנו לדעת האם הכול בסדר.

בבית ספר תיכון למדתי עיצוב אופנה 4 שנים ולאחר מכן, לפני הגיוס, עבדתי ב"משכית" בתור מעצבת אופנה.

בשנת 1973, התגייסתי לצבא ליחידת הצנחנים ובאוקטובר פרצה מלחמת יום כיפור. במהלך המלחמה היינו החיילות צריכות ללכת ולהודיע להורים, שילדיהם חברים טובים שלנו, שהם נהרגו במלחמה. זו היתה תקופה עצובה מאוד וזה מה שביגר אותי.

באותה תקופה יצאתי עם בעלי, שהוא היה חבר שלי כמעט שנה וחצי והחלטנו להתחתן. התחתנתי אחרי המלחמה בשנת 1974.

בשנת 1975, ילדתי את קרן בתי הבכורה, שהיא מורה וכיום יש לה שלושה ילדים. ארז ואלון, התאומים שלי, נולדו בשנת 1976 וכיום יש לכל אחד מהם שלושה ילדים וקובי נולד בשנת 1989 והוא עדיין רווק.

כיום אני פנסיונרית, מטפלת בנכדים (יש לי 9 נכדים), שהם נכס בפני עצמו ויש לי מהם הנאה מאד גדולה. בימי שישי אנחנו עושים קידוש וארוחה וכולם נפגשים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.