מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מלחמה והתבגרות

אימרה קוראת את התוצר הסופי
התהליך...
סיפורה של אימרה בן משה, שהייתה נערה במלחמת השחרור

אימרה בן משה נולדה בתל אביב, ולמדה בבית ספר "בלפור"  בתל אביב עד גיל 13. היא מספרת שמבחינת המראה, ת"א הייתה עיר עצובה- לא היו כמעט צמחים או פרחים, ועל דשא אין מה לדבר.  במשפחתה היו אמא, אבא ואח קטן- אילן.  בזמן שלמדה בבית הספר, האנגלים שלטו ולא הייתה מדינה.

אחיה- אילן, למד רפואה. כיום הוא חי בקיבוץ מעגן מיכאל.
אביה- יעקב טסלר, היה צייר. הו היציג די הרבה תערוכות, והוא קיבל כמה פרסים. לצערה, הוא נפטר בגיל מאוד צעיר, והשאיר אחריו ציורים טובים ובעלי ערך.אמה- נפטרה בגיל צעיר, ממחלת השחפת. בזמן ההוא לא ידעו איך לרפא את המחלה הזאת. היא אהבה מאוד לשבת בשמש ולקרוא, וחוץ מזה היא גם ידעה לתפור, לרקום ולסרוג בכישרון לא רגיל. היה לה מאוד קשה לאבד אותה, כי היא הייתה רק בת 14, לאחיה היה קשה יותר, כי הוא היה רק בן 4.
במלחמת השחרור, מטוסים מצריים הפציצו את תל אביב. אימרה  שהייתה בת 13, נאלצה לבלות שעות רבות במקלט. למעשה לא היו מקלטים: בשעת האזעקה הם היו ממהרים לחדר המדרגות ויושבים יחד עם כל דיירי  הבניין.  לפעמים הפצצות היו נופלות לפני שבכלל נשמעה אזעקה. ברחוב בו גרה , נפלו לפחות 10 פצצות. אח של חברה שלה שהיה בן 5 נהרג באחת ההפצצות. אמה של חברה אחרת גם נהרגה. שני פועלים שעבדו בבית דפוס ליד הבית שלי, נפצעו קשה. משום מה, כל השכנים שישבו אתם במקלט, אמרו לה כל הזמן שהיא מאוד גיבורה. בשלב מסוים, שלחו אותה לקרובי משפחה שגרו בגבעתיים. ואכן בגבעתיים לא היו בכלל הפצצות .לאחר כמה חודשים של מלחמה, הייתה הפסקה בלחימה שנקראה "הפוגה" והיא חזרה לבית הוריה והיא לא מצאה את הדרך הביתה. כל הרחובות בסביבה היו הרוסים. הרבה מאוד אנשים שגרו בבית שלהם וברחובות סמוכים, נסעו מתל אביב לכל מיני מקומות כי הפצצות נפלו רק בתל אביב. הוריה התנהגו בגבורה אמתית , ונשארו בבית כל הזמן. לאחר זמן קצר חודשה המלחמה ושוב היו אזעקות. ושוב הם ישבו במקלט, שבעצם לא היה מקלט, אלא חדר מדרגות. הם שמעו את המטוסים הכבדים, העמוסים בפצצות, מעל הראש שלהם. ובאמת לידם אנשים נהרגו.
דויד בן גוריון אמר, שיותר זה לא יקרה, ושהמלחמה הבאה תהיה  בשטח האויב. המלחמה נגמרה. הם המשיכו לחיות את חייהם הרגילים. הלימודים התחדשו, וגם הפגישות עם החברים והחברות, עד סיום התיכון. בתיכון, היא הייתה התלמידה הכי טובה בבית הספר, והיא זכתה להערצה.
בתקופה ההיא הייתה אווירה "לוחצת" על בני נוער, שילכו לקיבוצים. גם היא הלכה לקיבוץ. קיבוץ "גבים". לידו הייתה מעברה קטנה. כיום המעברה הזו היא העיר שדרות. בקיבוץ היא נישאה, ונולדה לה ילדה, בשם עדנה. הם חיו בקיבוץ 7 שנים (מאז שנת 52) ואז הם עזבו את הקיבוץ ועברו לגדרה. אחרי כמה שנים הם עברו ליישובי גדרות, לכפר מרדכי. אח"כ הם עברו לרמת השרון, לת"א, היא עבדה כספרנית.
הזיכרון הכי יפה שלה היה מגדרה, אז היא החליטה שברגע שהיא תצא לגמלאות, היא תעבור לגדרה. וכך עשתה. אי אפשר להגיד שכל חלומותיה התגשמו- גדרה השתנתה, והיא לא מה שזכרה שהיא,  אבל בכל זאת היא עברה לגור שם. כיום, היא באה 3 פעמים בשבוע למועדון בעשרת, כבר 3 שנים. יש שם פעילות מגוונת ומעניינת. ובשאר הימים היא קוראת ספרים בבית.   

מילון

הפוגה
הפסקה מהמלחמה

ציטוטים

”הזיכרון הכי יפה שלי היה מגדרה, אז החלטתי שברגע שאצא לגמלאות, אני אעבור לגדרה. “

הקשר הרב דורי