מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מלחמה והריון

ענת וסבתא שרה
בחתונה של שרה ודוד חורש
סיפורה של שרה חורש במלחמת ששת הימים

עליתי לארץ ישראל בתאריך 10.10.1954 מפרס עם אבא אמא ואח גדול ממני.
השארנו את אחי הבכור, אשתו וילדיו בפרס. בארץ פגשנו את שני אחי שעלו לארץ בשנת 1951.
אבי היה ציוני. הוא לא הסכים לקבל מהמדינה עזרה ולכן עלינו כמו תיירים עם הרכוש שהצלחנו להביא. בתחילת הדרך גרנו בתל אביב, ואז החלו התלאות הקשות. אני ואבי חלינו באסטמה וחובה היה עלינו לעבור לירושלים. את שארית כספו השקיע אבי בעסק כושל וכך נשארנו חסרי כל.
המשפט אשר חרוט בזיכרוני במצב החדש והקשה נאמר מפי אבי ז"ל, "הכסף של הגולה לא מתאים לארץ הקודש ולכן נתחיל מחדש", וכך עשה. בסיום בית הספר היסודי התחלתי לעבוד בתפירה ובערב למדתי בבית ספר תיכון. בהיותי בכיתה י"א החלטתי לעבוד בפקידות כדי שאוכל להשקיע יותר בלימודים. התקבלתי לעבודה זמנית במשרד החינוך ושם לראשונה פגשתי את דוד, לימים בעלי.
בחתונה שלנו

בחתונה שלנו
 
בשנת 1967, כשהייתי בת 22 בהריון- חודש חמישי ובעלי הטרי בן 25 גרנו בדירת חדר בשכונת קרית יובל בירושלים. בתחילת חודש מאי 1967 החלו לגייס אנשי מילואים למלחמת ששת הימים, בעלי שהיה בעברו
צנחן בחטיבת הצנחנים היה מבין הראשונים להתגייס.
אני, שהייתי בהריון, צפיתי בבעלי הולך למלחמה ונשארתי לבד בדירה קטנה וחסרת מקלט. מיד אחר כך החלטתי לעבור ולהיות עם הורי (ז"ל), בשכונת גאולה בירושלים. הם שמחו לקבל אותי אליהם ובכך הוסרה דאגה אחת מלבם בתקופה קשה זו, כמעט חודש ימים היה מצב של גיוס כללי במדינה.
אני בהריון בבית הוריי בקרית היובל בי-ם

אני בהריון בבית הוריי בקרית היובל בי-ם
 
גם אחי גויס כך ששהותי בביתם היה הורדת נטל מגבם.
בבניין בו גרו הורי היו 7 משפחות מרובות ילדים.
עם פרוץ המלחמה ירדתי עם הורי למקלט בבניין והיו שם הרבה אנשים, היה צפוף ומחניק. כל הזמן הייתי צמודה לרדיו טרנזיסטור קטן על מנת לשמוע מה קורה בקרבות בארץ. באחד מהשידורים דובר על יחידת צנחנים בסיני, ולתומי חשבתי שמדובר בבעלי.  ביום השני למלחמה בירושלים נפל פגז על המקלט בו שהינו 
אני והוריי. הפגז יצר פתח גדול והרס רב. החלטנו מיד לעלות הביתה ולהתמקם בחדר המדרגות.
 
הקרבות בירושלים פסקו ביום ה-8 ליוני. בבוקר של סיום המלחמה בירושלים החלטתי לצאת לעבודה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). בשבע בבקר הייתי מוכנה ליציאה. לפתע שמעתי צלצול בדלת, פתחתי ועמדו שם שני חיילים במדים, אשר חיפשו את שרה גרינולד (שם משפחתי לפני השינוי לחורש). פתאום הרגשתי לחץ נוראי מכיוון שפחדתי מהגרוע מכל-  שבעלי נהרג בקרבות והתעלפתי על סף הכניסה.
 
החיילים עזרו לי להתעורר, ואמרו שדוד נפצע בגבעת התחמושת. לא האמנתי וביקשתי הוכחה מאחר ובעלי מכיר אותי היטב, הוא הכין עבורי פתק קטן מגואל בדם רב ובו כתב אודות הפציעה והיכן הוא נמצא. הורי "שמחו" שחתנם רק פצוע. החלטתי מיד להגיע אליו, זו היתה משימה לא קלה. התחבורה הציבורית בקושי פעלה. הלכתי ברגל מבית הוריי בגאולה עד בניני האומה בחום רב ובחודש שישי להריוני.
 
בתחנה המרכזית בשדרות הרצל יצא אוטובוס יחיד לתל אביב. היינו שבעה נוסעים. בקשתי מהנהג להוריד אותי במוצא על מנת להגיע לארזה שהפך לבית חולים עבור הפצועים.
כאשר הגעתי ל"ארזה" אחרי הליכה של 7 התחנות כבר הייתי מותשת נפשית וגופנית. השומר בשער ראה אותי ורץ לעזור לי- כבר לא יכולתי לדבר, הוא הושיב אותי על כיסא, נתן לי מים לשתות ורחצתי את פני. אחר כך הובילו אותי לעבר דוד. במבט ראשון לא הבנתי מי זה בכלל. היה לו זקן ארוך ומלוכלך, הוא היה חבוש בידו השמאלית מפגיעת כדור ורימון באותה יד, דם קרוש על כל הגוף, שן קדמית שבורה מנפילה על סלע, רסיסים על כל הגוף, ונראה חיוור ותשוש.
 
ברגע שהגעתי אליו בכינו שנינו את כל רגשותינו- הגעגוע, השמחה, הכאב, העצב…אחר כך ניקיתי את כל גופו- גילחתי אותו החלפתי לו בגדים והתאוששנו מעט שנינו. ריפוי הפציעה ארך מספר חודשים. הבעיה היותר קשה הייתה, מה שקוראים היום "הלם קרב"- חוסר יכולת להירדם כיאות, חלומות מרגעי המלחמה והתעוררות מיוזעת ומבולבלת. לאחר שלושה חודשים נולד בננו הבכור ינון, על שם חברו הטוב שנהרג על ידו בגבעת התחמושת.
ינון הוא אבא של ענת, שנולד בבית החולים "שערי צדק'" בירושלים. השמחה הייתה כפולה. אבא שעבר מלחמה בשלום ותינוק יפה שנולד לנו.
 
נכון להיום אנחנו גמלאים. יש לנו ששה נכדים נפלאים: נגה, ענת, נעמה, עינבר, יהונתן ונעם. שלושת ילדנו ינון הילה ויואב גרים בארץ. המשפחה נפגשת לעיתים קרובות מאוד עם המון אהבה. 
 

מילון

פנאהי
שם משפחתה של סבתי לפני נישואיה. פירושו - פנייה לה'

ציטוטים

”"לתת בידיים חמות"- כל נתינה לבני המשפחה או לאחרים צריכה להיעשות מכל הלב ובאהבה“

הקשר הרב דורי