מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב- 10/5/1949 בעיר לודז' שבפולין, להורי הנריק יחזקאל שניצר ולאמי בתיה ברברה מבית לבקוביץ, ניצולי שואה. בשנותי הראשונות  לא למדתי בבית הספר כי סבלתי מאסטמה ואמי לקחה אותי לכפרים ולעיירות בדרום פולין, בהרים גבוהים שם האוויר צח ונקי. אני זוכר במיוחד את העירה זקופנה שבה היו שלגים בחורף ונסעתי בעגלות עץ רתומות לסוסים, גם נסענו המון באופניים, שיחקנו עם בנות ובנים בצעצועים מעץ. אני זוכר גם את החלב הטרי ששתינו מבקבוקי זכוכית ישר מהעזים המפוטמות גם הגבינות והשמנת שקיבלנו בכפרים היו מאוד טריות וטעימות. בגלל האסטמה ממנה סבלתי, אמא שלי ביקשה מהאחות שטיפלה בי שתיתן לי לשתות שמן לווייתנים אותו היה קשה מאוד לשתות, אבל בכל זאת נתנו לי לשתות אותו. אחותי חנה הלינה נשארה בבית בלודז' יחד עם אבי הנריק. כשחזרנו מכפרי הנופש לאבי היו אופניים עם מנוע בנזין והוא היה מרכיב אותי ברחובות לודז'. היינו חייבים להיזהר מהחשמליות שנסעו ברחובות על המסילות שהיו על הכבישים.

ביום חורף אחד עמדתי בתחנה של החשמלית ועם מוט ברזל מיוחד הייתי מחליף את המסילה כדי שהחשמלית תוכל לפנות שמאלה לפי מסלול הנסיעה שלה, נהג החשמלית הצדיע לי לאות תודה. בינתיים אמי חיפשה אותי וכשמצאה אותי מחליף את המסילות בשלג בטמפרטורה של מינוס 20 מעלות, הייתי קפוא ואמי נבהלה ולקחה אותי מהר הביתה. הייתי אז בן 7 וחצי בערך, היא חיממה אותי ליד התנור שדלק בעזרת עץ ונתנה לי לשתות תה חם, אחר כך, היא העלתה אותי לקומה שנייה בבית, כיסתה אותי בשמיכה חמה ונתנה לי עונש לא לצאת מהבית במשך שלושה ימים. אבי עבד כמסריט סרטים והיה לוקח אותי לסרטים בחינם. הייתי יושב במושב מיוחד בקומה שנייה על כיסאות מיוחדים שהיו שמורים לאנשים חשובים מאוד. אמי ואבי הרוויחו משכורת נמוכה מאוד וכדי שיוכלו לקנות לי תפוזים שהיו מאוד יקרים, הם עבדו בעבודה נוספת והיו קונים בדים ומוכרים אותם לחנויות כדי לייצור בגדים. העיר לודז' ידועה כעיר טקסטיל ונקראה גם מנצ'סטר של פולין. היה שם בן אדם עשיר מאוד שקראו לו פוזננסקי שהקים מפעל גדול לטקסטיל והעסיק שם הרבה עובדים לפני מלחמת העולם השנייה. היום משמש המפעל כמוזיאון גדול ולידו קניון גדול ומפואר ושמו מנופקטור.

בחורף משטח המשחקים הופך למגרש החלקה על קרח, בו הילדים מראים את כישוריהם בהחלקה. אבי הנריק יחזקאל שניצר נולד בוורשה בשנת 1916, הוא גר ברחוב פאביה 50 הם היו 11 אחים ואחיות. כשהוא נולד אמו נפטרה ואביו אברהם התחתן שוב. האחים והאחיות הם משתי האימהות ומאבא אברהם. שהגרמנים נכנסו לפולין בראשון לספטמבר 1939 התחילה מלחמת העולם השנייה, אבי היה אז בן 23 ואמי הייתה בת 15. אבי סיפר לי שמספר המטוסים המפציצים את וורשה היה כה גדול שעשה צל וכיסה את השמש, הפצצות הרסו כמעט לגמרי את העיר ואבי היה רץ ומתחבא בבתים שכבר הופצצו מתוך תקווה שלא יופצצו שוב. הרבה גופות של אנשים היו פזורים ברחובות ואבי כיסה אותם במרצפות, אמי ברברה בתיה לבקוביץ חיה באותו הזמן באזור שנקרא ראבה- מזובייצקה שבמחוז לודז'. הם היו שישה אחים ואחיות: משה ז"ל נולד ב1922 האח שמואל ז"ל נולד ב1929, האחות סוניה ז"ל נולדה ב1931 והאחות לאה ז"ל נולדה ב1926, מכל מהמשפחה שרדו את השואה אמי ואחותה לאה לולה.

אמי ברברה עבדה בעבודות כפייה במפעל למטוסים של הנאצים והייתה מרכיבה את הכנפיים של מטוסי השטוקה על ידי מכשיר ניטים לחיזוק גוף המטוס. מידי פעם הפועלים היו מחבלים במטוסים כדי שלא יוכלו לזרוק את הפצצות על הערים בפולין. אם הגרמנים היו תופסים אותם מיד היו יורים בהם במקום. אבי שניצר הנריק היה בשלושה מחנות ריכוז, במחנה אושוויץ בירקנאו, מיידנק שהיה ליד לובלין ובמחנה השמדה טרבלינקה שהיה ליד וורשה שבו הושמדו כחצי מיליון מיהודי וורשה. בוורשה הייתה כיכר שנקראת אומשלג פלץ שממנה נשלחו יהודי וורשה ברכבות של בקר למחנה ההשמדה טרבלינקה.

אבי הועסק על ידי הנאצים כחשמלאי במפעל לייצור טנקים מדגם פנצר, ועבד ליד תנור שעזר לבנות את הפלדה לטנקים. יום אחד היה לו חום גבוה ונפל ליד התנור, השומר הפולני שראה אותו סחב אותו מאחורי התנור והחביא אותו מפני השומרים הנאצים. שם נתן לו סטירה שבעצם הצילה את חייו מפני שהוא התעורר וחזר לעמוד ליד התנור. יש לציין שהיו מספר משפחות פולניות שהצילו יהודים בזה שהחביאו אותם בביתם וסיכנו את חייהם, אך לעומת זאת הרבה פולנים אשר הלשינו לנאצים ומסרו מידע שגרם למותם של יהודים. הפולנים שהצילו יהודים הוכרו על ידי המדינה והוענק להם אות חסיד אומות העולם כהכרת תודה על מעשיהם. בפולין הייתה הקהילה הכי גדולה של יהודים בעולם(כ-3,500,000). שרובם הושמדו על ידי הצורר הנאצי ומשתפי פעולה אתו.

שם משפחתו של אבי מצד אשתו נקרא לפוחוביץ ואשתו נקראה שפרינצה שזה בעצם שיפרה. אבי סיפר לי שעסק בתחום החשמל בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה. הוא גר ברחוב שהיו בו שגרירויות של מדינות מדרום אמריקה: מפרו, מברזיל, מאורגואי ומבוליבייה. אנשי השגרירות שמעו שהוא בעל מקצוע טוב ובקשו ממנו לעשות להם כל מיני עבודות חשמל כמו תליית נברשות התקנת מנורות ותיקון מוצרי חשמל. הם העריכו אותו מאוד ושילמו לו באופן הוגן וכך הוא היה מתפרנס. את אמי ברברה בתיה הוא הכיר בעיר לודז', בה ביקר אחרי המלחמה, שם התחתנו ב1946 והקימו את ביתם. אחותי חנה נולדה בעיר ב3/1 1947 ואני נולדתי שנתיים אחריה ב10/5 1949. אנחנו זוכרים את הפארקים היפים שהיו ליד הבית, את הטיולים עם כלבנו מגזע זאב שאבי מאוד חיבב. בחורף היה שלג כבד ואנחנו עשינו בובות משלג וזרקנו כדורי שלג אחד על השני. אנחנו גרנו ברחוב קילינסקגו 49 בבית מאוד ישן עם חצר באמצע, בית בעל שלוש קומות והיציאה ממנו הייתה כמו ממנהרה. בבית גרנו שתי משפחות: אמי עם משפחתה ואחותה לולה עם משפחתה. היה מאוד צפוף בבית כי המטבח היה משותף, אך בכל זאת הסתדרנו ושיחקנו יפה עם הילדים של דודה לולה, כך גרנו כמעט 8 שנים עד שעלינו לארץ ישראל.

בפולין שלט אז הנשיא גומולקה שנתן אפשרות ליהודים שרצו לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל. יהודים רבים ניצלו זאת ועלו לארץ, ההחלטה לעלות ארצה לא הייתה פשוטה והיו וויכוחים בין ההורים האם להישאר בפולין או לעלות לארץ ולהתחיל חיים חדשים אחרי מאורעות השואה. לבסוף ההורים החליטו בחודש ינואר ב1958 לעלות לישראל, אחרי שאחות של אמי לולה עלתה חצי שנה לפני זה. כשהשלטונות בפולין שמעו שאנחנו רוצים לעלות לארץ הם שלחו את המשטרה החשאית לבית לעשות חיפוש ובדיקה שלא לקחנו חומר ששייך למדינה או כסף. החיפוש לא היה נעים אבל עברנו אותו בהצלחה. העלייה לארץ לא הייתה פשוטה, היינו חייבים לנסוע ברכבות עד אוסטרייה ולהיות שם במחנות עולים עד שעברנו לרכבת אחרת שהובילה אותנו לנמל "ג'נובה" שבאיטליה. שם נשארנו כחודש ימים בתנאים קשים עד שהגיעה אנייה מישראל בשם ציון, עליה הפלגנו כארבעה ימים בים סוער עד שהגענו לנמל חיפה.

בזמן ההפלגה אחותי חנה ואמי ברברה סבלו ממחלת ים עם כאבי ראש והקאות ורוב הזמן שכבו במיטה. לעומת זאת אבי הנריק ואני הרגשנו טוב וטיילנו המון על הסיפון. אני זוכר שהורדנו בקבוק קשור לחבל לתוך הים עם פתק בפנים ובפתק רשמנו בקשה שיהיה לנו טוב בארץ ישראל. שהגענו לנמל חיפה היו על החוף עולים חדשים שהגיעו לפנינו ונופפו לנו לשלום. בנמל קיבלו אותנו אנשי הסוכנות היהודית ונתנו לנו תעודות זהות זמניות והיפנו אותנו לגור בקיבוץ מחניים שליד עפולה. בקיבוץ נקלטנו יפה, אכלנו בחדר אוכל משותף וגרנו בצריף קטן ונעים. אני זוכר את ילדותי שם במשחקים עם ילדי הקיבוץ וטיולים באזור. בחג טו בשבט נטעתי עץ בטקס שהקיבוץ ארגן, שהיינו במקום כשנה, אולם ההורים החליטו לעזוב בגלל שהאווירה בקיבוץ הזכירה להם את המשטר הקומוניסטי שבפולין.

הסוכנות החליטה להעביר אותנו לעיר באר שבע שבנגב, והגענו אליה ב1959. העיר נראתה אז כמו יישוב עזוב במדבר עם מעט בתים מעץ ומחמר והמון בדואים שהיו באזור. קיבלנו בית בבניין רכבת, כלומר בתים ארוכים חד קומתיים המאכלסים משפחות רבות, בשכונה ד' בבאר שבע ברחוב "אברהם אבינו". גרו שם הרבה עולים מפולין, רומנייה ומאלג'יריה. הבית היה ללא חשמל וללא מים זורמים והדלקנו עששית כדי לראות היכן אנחנו נמצאים. בחורף היינו מדליקים תנורי נפט כדי להתחמם אותו היינו קונים ממוכר על עגלה שהייתה רתומה לסוס ועגלון שהיה מצלצל בפעמון כדי להודיע שהוא נמצא. המקרר שהיה לנו עבד באמצעות בלוק קרח שקנינו מעגלון אחר שהיה מוכר קוביות קרח גדולות. אנחנו תמיד קנינו חצי בלוק קרח, העגלון היה חותך עם סכין מיוחדת חצי בלוק ואנחנו היינו לוקחים אותו עם שמיכה מאחר והבלוק היה ממש קר. את בלוק הקרח הכנסנו לצד העליון של המקרר והוא שמר על קור במשך שבוע ימים. עם הילדים בשכונה שיחקנו 5 אבנים, שטנגה ומחניים. בחורף היינו משחקים במשחק שצריך לחתוך שטחים על האדמה עם סכין, במקום בו הסכין נתקעת והשטח היה שייך לך. בבית הספר "צאלים" בשכונה ד' בבאר שבע היינו לומדים עד שעה ארבע , וכמובן גם אכלנו שם ארוחת צהריים. אמא שלי ברברה עבדה במטבח הבית ספר והייתה מכינה אוכל מאוד טעים. הרבה ילדים ביקשו ממני ביס מהסנדוויץ' שהבאתי לבית הספר כי ידעו שהסנדוויץ' טעים מאוד, וחלקם אפילו ביקשו להתחלף עם הסנדוויץ' שלהם.

אני זוכר שבהפסקות היינו קופצים מבתים על ערימות חול שהיו למטה. בבוקר שהגענו לבית הספר עמדנו במגרש הכדורסל ויחד עם המחנכות קראנו פסוקים מהתנ"ך. בכיתה היינו מקבלים את המורה בעמידה עד שהיא אומרת לשבת. בסוף שעת הלימודים היינו הופכים את הכיסאות על השולחנות כדי יהיה יותר קל לנקות. ואני עדיין זוכר את הטיולים השנתיים לצפון הארץ מים לים כלומר מהים התיכון עד הכינרת דרך וואדי "עמוד", סיירנו בגליל העליון ובאזור עפולה. לאחר סיום בית ספר יסודי "צאלים" ההורים שלי רשמו אותי לבית ספר תיכון מקצועי "עמל באר שבע", שם למדתי חשמל במשך ארבע שנים. התקופה הייתה יפה, עשינו הרבה עבודות חשמל על לוחות ובפרויקט הסיום בנינו מנוע חשמלי שעבד אמנם אך קצת התחמם. המורה לחשמל היה מרוצה מהעבודה והחמיא לנו, סיימנו את בית הספר באוגוסט 1967 וישר התגייסנו לצבא למשך שלוש שנים. בצבא שירתתי כחשמלאי ציוד קרקע ביחידת נ"מ של טילי ההוק. השירות הצבאי היה מאוד מרתק ומאתגר ועשינו הרבה פריסות במדבר סיני ובנגב. היחידה שלנו יטנם  137הצטיינה במערך ומפקד המערך ציין אותנו לשבח. ב1970 השתחררתי מהצבא. אחרי השחרור מהצבא התחלתי לעבוד כחשמלאי אחזקה בבית מלון בים המלח שנקרא "גלי זוהר", היום המלון נקרא "קרלטון". בשנת 1973 התגייסתי לעבודה ב "קמג" (קריית מחקר גרעיני) ליד דימונה. עבדתי שם עבודה מאוד מעניינת ומאתגרת בתור טכנאי חשמל. עבודתי שם תרמה המון לביצור בטחונה של מדינת ישראל.

בשנת 1974 נשאתי לאשתי טנייה פוזין בבאר שבע, נולדו לנו שני ילדים: הדס וצחי. לפני כשמונה שנים עברנו מבאר שבע לגדרה ואנו מתגוררים יחדיו עם משפחתה של הדס והנכדים נדב, שני ואוהד עמו כתבתי את זיכרונותיי. באוקטובר 1973 גויסתי לחצי שנה לשירות מילויים בזמן מלחמם יום כיפור.

בינואר 2010 פרשתי לפנסיה מוקדמת בגיל 62 ומאז אני מתגורר עם משפחתי בגדרה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בביה"ס.