מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-1 במאי 1946 ל' בניסן תש"ו, בבית החולים "הדסה " הר הצופים, בירושלים.

בי"ח הדסה, הר הצופים

לאימי שרה רבקה ז"ל לבית סלוטקי ולאבי אברהם מאיר זליקוביץ יבדל לחיים ארוכים.

זה היה שנתיים לפני קום המדינה. לאחר מלחמת העצמאות וקום המדינה בשנת 1948, הפך הר הצופים להיות מובלעת בשטח ירדן .עד אשר חזר הר הצופים לשליטה של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967.

אימי נולדה בשנת 1924 בירושלים, לאימא אסתר מלכה לבית טורנהיים ולסבי אהרון סלוטקי.

אבי נולד בשנת 1914 בפולין.הוא עלה ארצה,כשהיה בן 20, בשנת 1934, באוניה "פולוניה" עם כול משפחתו, אבא אימא ו-6 ילדים. האח הצעיר נולד כבר בארץ. כך הם ניצלו מהתופת של השואה. סבא שלי הבין שמשהו רע עומד לקרות. למרות שהציעו לו משרה מכובדת בעיר לודג' הוא דחה את ההצעה והשיג סרטיפיקטים (אישורים מיוחדים) להעלות את כל משפחתו לארץ ישראל.

 האניה פולוניה

סבי מצד אימי היה מקובל, אדם שלומד קבלה, והשתייך לזרם ראב ארל'ך. אלה יהודים חרדים שהלבוש המאפיין אותם הוא מעיל עם פסים שחורים.סבא שלי למד כל היום תורה וקבלה בישיבה.

סבתא שלי הייתה עקרת בית אשר פרנסתה הייתה מכירת חלב ודברי חלב עוגות ועוגיות, מתוך ביתה.

סבא שלי נורה בירכו מכדור של צלף. בתקופה שלפני מלחמת העצמאות. הכדור למזלו,נכנס ויצא מבלי שגרם נזק רב.

סבא וסבתא שלי התגוררו בשכונת "שערי פינה" שליד מאה שערים בירושלים. לאימי, שהייתה בת הזקונים,הייתה אחות, פנינה שהייתה גדולה ממנה ב10 שנים. ושלושה אחים,

משה הירש, שהיה בארה"ב, יעקב יצחק, ואלי דוד. בבית דיברו ביידיש. ההורים שלי גם דיברו ביניהם יידיש, כדי שאנו הילדים, אני ואחי הודי, לא נבין את אשר הם מדברים. לכן אני מבינה היטב אידיש,אך לא יודעת לדבר את השפה. סבתא שלי שלא ידעה עברית כל כך טוב, אני ניסיתי לדבר אליה ביידיש ואז היא אמרה לי "אם תדברי בעברית אני אבין יותר טוב".

יש לי אח אחד, יהודה, שצעיר ממני ב-4 שנים. הוא מתגורר בהר אדר, יחד עם רעייתו תמר לבית גורן. יש לו ארבעה ילדים. מיכל, יואב,סיוון ואבנר, שעדיין לא נישאו.

את ילדותי העברתי בירושלים. למדתי בגן סוקניג, בשכונת זיכרון משה בירושלים. את כתה א' למדתי בבית ספר "מעלה" ומכתה ב' עד י"ב למדתי בבית הספר אולינה דה רוטשילד.

הייתה לי ילדות מאושרת. עם הרבה חברים וחברות בשכונה. גרנו ברחוב יצחק פראג מס' 4 ליד רוב שטראוס, ולידינו היה מסגד ומבנה של קבר של שייח ערבי. אהבנו מאוד לטפס אל המרפסת של המסגד ולשחק במגרש הזה.

הדירה שלנו הייתה קטנה. היה לנו חדר אחד ואמבטיה. באמבטיה אימא בישלה ורחצה את הכלים. אני, אח שלי והורי יישנו בחדר אחד.

אימא שלי הייתה תופרת סלונית, ועבדה בחנויות של בגדי נשים. אבא שלי היה שותף במסעדת "הפועל המזרחי", הייתה תקופה שלא הייתה לו פרנסה. אח"כ קיבל עבודה במכרות תמנע.

לאחר מכן התגייס למשטרה, היה מנהל מטבח ואח"כ עבר לעבוד כמשגיח כשרות בשירות בתי הסוהר. שנתיים או שלוש לפני מלחמת ששת הימים הוא היה שותף בקואופרטיב של מסעדת "שובע" בירושלים. לאחר המלחמה המסעדה תפשה תנופה אדירה, בגלל זרם התיירים ששטף את הארץ ואת ירושלים השלמה.

כשהייתי בבית הספר העממי הייתי חברה בצופים הדתיים "שבט משואות" בתיכון עברתי לתנועת "עזרא" ואח"כ עברתי ל"בני עקיבא".

לאחר שסיימתי את התיכון, לא התגייסתי לצבא מטעמי דת. ואני זוכרת שסבא שלי, החרדי, בא איתי ללשכת גיוס לוודא שאני מצהירה על היותי דתית ועל כך שאני מקבלת את הפטור מגיוס לצבא. לא היה אז, בשנת 1964, שירות לאומי, והתחלתי לעבוד כפקידה במשרד הסעד דאז. במקביל התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים את המקצועות סוציולוגיה ומדעי המדינה. למדתי שנתיים, בשנת 1966 נישאתי למנחם דסקל, אותו הכרתי ב"עזרא".

נעמי ביום נישואיה 

נולדו לנו 3 ילדים:

יעל נולדה בינואר 1969, אסף נולד בספטמבר 1970 וענת נולדה בפברואר 1974.

יעל נישאה לערן פדידה (כספי). אסף נישא למרב לבית ביטנר, שניהם מתגוררים בעיר מודיעין וענת נישאה לערן יונגר ומתגוררת בתל אביב.

יש לי 15 נכדים:של יעל – איתי ,אורי ועמית.

של אסף- מוריה, התאומים רעות ודניאל והודיה

של ענת – משה איתן, אשדת, איילה חן, ציון,נעמי, טליה שרה, לוי יצחק ומעיין שמואל.

שני נכדיי הגדולים, משה איתן ואיתי כבר קיבלו צווי גיוס לצה"ל.