מאגר סיפורי מורשת

שמי היה יהודית פלח. אחרי שנישאתי שונה שמי ליהודית כהן. נולדתי בלוב, בעיר טריפולי ושם גדלתי. עלינו לארץ ישראל לאחר מלחמת העצמאות, בשנת 1949.

הצמה שנגזרה

"בלוב עברו עלי חוויות חיי המוקדמות ביותר. בכיתה א' למדתי עם הילדים האחרים, והיו לי אז שתי צמות בלונדיניות. המורה שלימדה בכיתה לא אהבה את רעיון הצמות, ויום אחד אמרה לי: "תגידי להורים בבית שיספרו אותך, כי זה לא יפה צמות…". כשהגעתי הביתה, אימא אמרה: "מה פתאום?" והתפלאה לשמוע את הדברים. למחרת הלכהתי לבית הספר והמורה שאלה: "למה לא הסתפרת?" היא גזרה לי צמה אחת." יהודית מספרת שהיא בכתה באותו יום משעה 8:00 עד 16:00. היא זוכרת שלא אכלה ולא שתתה כלום. אמה, שראתה אותה כך, נאלצה לגזור את הצמה השנייה. זוהי חוויה קשה אותה שומרת יהודית בזכרונה עד עצם היום הזה.

האנטישמיות שררה ברחובות עוד כשהייתה מאוד צעירה. גם הגרמנים וגם האיטלקים הפנו את הגזענות נגד האוכלוסייה היהודית במקום, התנהגו באלימות ושברו חלונות. יהודית מספרת על אירועים קשים של תפיסת יהודים ברחוב ופציעה שלהם עד מוות. היו התעללויות אותם זוכרת יהודית, גם מסיפורים ששמעה על המתרחש ברחובות העיר. את התופעות האילו היא מכנה "אינתיפדה של לוב". כאמור, האנטישמים הפורעים פגעו בחלונות, בבתים ובמי שנתקלו בו ברחוב.

העלייה לישראל הייתה אז חלום של כולם, אבל היא לא הייתה ליגאלית – חוקית. לכן היה צורך להסתיר את הכוונה לעזוב ולעלות לישראל. כששמעה על ספינות הים המחכות לנמלטים, הלכה יהודית עם בת משפחתה לארוז דברים כדי לקחת איתן. לאחר שמישהו שאל אותן לאן הן הולכות ובתמימות סיפרו לו על כך – אמן כעסה מאוד. הוא החזיר אותן הביתה. לאחר זמן מה, בא דוקטור דובדבני מישראל ללוב. הוא אמר שמי שרוצה לבוא לישראל – ייקח מזוודה ויבוא. כל המשפחה באה אז. חלומם התגשם אז. הם עלו לישראל.

בישראל

המשפחה התגוררה בפתח תקווה לאחר שעלתה לארץ. אחרי כחצי שנה הגיעה יהודית לירושלים, פגשה חבר שהכירה עוד בלוב וכשהייתה בביתו, אמו אמרה לה שישמור עליה כמו הייתה בתה – עד שיגיע זמן החתונה. היא נישאה לו ונשארה להתגורר בירושלים. יהודית אומרת: "למצוא בחור טוב, כמו החתן שלי, לא להתפשר על בחורים. בחור אוהב, נותן, קונה, לא תופס כסף."

מימין: עם שניים מהנכדים, משמאל: בבר מצווה של אחד הנכדים 

עיסוקים ותחביבים

מאז ומתמיד אהבה יהודית ילדים קטנים. כשמוריה ביקשו ממנה להכין חיבור – הייתה כותבת שהיא רוצה לטפל בילדים. במשך השנים סרגה סוודרים, מעילים ובגדים לילדים קטנים. זהו בעצם התחביב העיקרי שלה.

יהודית תיעדה את סיפור חייה בעבר ויש בו ערך מוסף:

הזוית האישית

הסיפור תועד על ידי המורה המובילה רכזת המעורבות החברתית במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, המשולבת עם תכנית "מחוברים" לניצולי שואה של עיריית ירושלים, התש"ף.