מאגר סיפורי מורשת

יולי 1939

אמא ואבא היקרים, נוח ורבקה האהובים

מה שלומכם? מקווה שכולכם מרגישים טוב.

אתמול הגענו לקובנה, ומיד הלכנו לכתובת שנתתם לנו, אל הבית של גיטל אברמוביץ'. גיטל קיבלה אותנו יפה והראתה לנו את החדר שבו נגור במהלך הלימודים בגימנסיה של קובנה. החדר גדול ומרווח. יש בו שתי מיטות, ארון ושני שולחנות עם שידות, וגם כוננית אותה נמלא בספרי הלימוד שנקבל בגימנסיה.

קובנה היא עיר גדולה ויפה. היום טיילנו בפארק שליד הגימנסיה, ופגשנו הרבה בנים ובנות שהגיעו מהעיירות שבסביבה כדי ללמוד בגימנסיה. לא הכרנו אף אחד. דובה ואני הצטלמנו עם עוד שתי בנות שפגשנו בחצר הגימנסיה. דובה ואני מאוד נרגשות, ומחכות בקוצר רוח לתחילת שנת הלימודים.

כתבו לנו מה קורה בעיירה שלנו גורשדה, איך מרגישים סבתא וסבא ?

דובה מוסרת לכם דרישת שלום חמה

באהבה

בתכם בתיה

זה היה המכתב האחרון שכתבה בתיה, סבתא רבתא שלי, להוריה שבגורשדה. ימים ספורים אחרי שהגיע המכתב הגרמנים כבשו את ליטא. בתיה לא ראתה יותר את הוריה ואחיה נוח ורבקה, את הבית החדש והיפה שרק לפני כמה חודשים עברו אליו. יותר היא לא פגשה את הדודים, הדודות, השכנים והשכנות, את היער שמאחורי הבית שבו אהבה לשוטט ולקטוף פטל ואוכמניות, ובערב לאכול אותם עם שמנת. הגרמנים נכנסו לגורשדה, ריכזו את כל היהודים במרכז העיירה, הובילו אותם בשיירה ליער, ובעזרת השכנים הליטאים רצחו את כולם. את זכרה של הקהילה המפוארת של יהודי גורשדה מציינת אנדרטה קטנה ביער, במקום בו נרצחו. האנדרטה נבנתה לאחר השואה ע"י כמה מניצולי העיירה.

סבתא בתיה ואחותה דובה ששהו בקובנה הובלו לגטו קובנה. כאן התחיל המסע של בתיה ודובה, מסע נורא שנמשך שש שנים של סבל רעב, כפור, מחלות קשות ובעיקר השפלה. במהלך שנים אלה הן היו במחנות ריכוז ובמחנות עבודה – גטו קובנה (1941-1943) מחנות ריכוז שטוטהולף, הוקסינתול, כיבאלי הוברסט וברגן-בלזן (1943-1945). בברגן בלזן הן שוחררו על ידי החיילים הבריטים. אחרי שהסתיימה המלחמה נשארו בתיה, דובה ויתר הניצולים במחנה ברגן בלזן יותר משנה, משום שאף מדינה לא הייתה מוכנה לקבל אותם. במהלך תקופה זו הגיעו חברי הבריגדה היהודית לסייע ולארגן את עלייתם לארץ, אך עלייתם נדחתה שוב ושוב, כי מדינות רבות באירופה לא היו מוכנות להכניס אותם לתחומן. לכן הם נאלצו לנדוד מעיר לעיר עד שהגיעו לעיר דיסלדורף, גרו שם בבונקר כחודשיים, ולאחר מכן חצו את הרי האלפיים, הגיעו לאיטליה ומאיטליה עלו לישראל באנייה 'מורדי הגטאות'.

כשהתקרבו לחופי ישראל מסע הסבל לא תם. הבריטים אסרו על האנייה להתקרב לחוף. שתי אניות של הצבא הבריטי נצמדו לאנייה ולא אפשרו לה להגיע לחוף. האנגלים דרשו להפליג לחיפה, ולעבור לאנייה בריטית שתביא אותם לקפריסין. כשהגיעו בתיה ודובה לקפריסין הן הועברו למחנה אוהלים. בקפריסין בתיה הכירה את דב והתחתנה אתו. לאחר כשנה במחנה (בנובמבר 1948), נולדה סבתא שלי ציפי, ובינואר שנת 1949 עלו שלושתם לארץ ישראל וגרו בהתחלה בחיפה בבית ערבי נטוש.

מכתב מקובנה

סיפורו של דב (ברל) אבל – סבא רבא שלי

לובלין, פולין. חודש ספטמבר שנת 1929 שש בערב: דב בן ה-6 ואחיו בן ה- 14 נכנסים בריצה הביתה ומספרים בהתרגשות לאבא איזק “היינו עכשיו במערכת העיתון, דיברנו עם גברת רסקין, מסרנו לה את המודעה ואת הכסף, והיא הבטיחה שמחר תתפרסם המודעה על המסעדה החדשה שלנו."

"מצוין! יופי!" ענה אבא איזק. "מחר" אמר האח צבי בן ה-8  "כולם יקראו את המודעה שלנו בעיתון, שיש מסעדה חדשה בשם "יאג'ה אבל" ברחוב לוברסטובסקה 10 וכל האנשים בלובלין יבואו לאכול אצלנו!". אבא איזק ואימא רייזל חייכו ואמרו: "בטח, כו- לם יבואו לאכול במסעדה החדשה שלנו !…."

"בואו לשולחן" קראה אימא, וכל בני המשפחה, אבא אימא, וששת הילדים התיישבו סביב השולחן ואכלו בשקט את ארוחת הערב שאימא הכינה. חלפו השנים, משפחת אבל חיה בנחת וברווחה בלובלין, העסקים פרחו והילדים גדלו. דב הפך לנער גבוה וצנום, תלמיד בית ספר תיכון, מצטיין במתמטיקה, חניך נלהב בתנועת הנוער בית"ר לובלין. בשעות הפנאי אהב לשחק שח ולעזור לאבא בתחנת הקמח, ובשלושת המסעדות שבעיר, במיוחד הוא אהב להיכנס למטבח, לפטפט עם הטבחים ולחטוף משהו טעים…

בספטמבר שנת 1938 התחילו להגיע ידיעות על הנאצים והתכניות שלהם לכבוש את אירופה ולהשמיד את היהודים. בבית אבל ויכוחים רבים: האם לעזוב את לובלין מיד, או לחכות. אבא איזק אמר שכדאי לחכות קצת ולראות מה יקרה, צבא פולין הוא צבא חזק ואולי יצליח לעצור את צבאות הנאצים, הוא גם אמר שיש לו חברים פולנים ואם יהיה צורך הם יעזרו להסתתר. אימא רייזל, לעומת זאת, אמרה שאין טעם לחכות – צריך לעזוב הכול ולברוח מיד. כעבור שנה, בספטמבר שנת 1939, בשעת לילה מאוחרת מעיר אבא איזק את דב ואחיו צבי ואומר להם: "תתלבשו מהר, זה הזמן לצאת לדרך. קחו את התרמילים שהכנו לכם, בתרמילים בגדים חמים, כי החורף מתקרב, וגם אוכל ומים לכמה ימים. תברחו לכיוון רוסיה בדרך שהסברתי והראיתי לכם. הכנתי לכם גם מפה. ביום תסתתרו ותנוחו ובלילה. לכו בשקט כדי שהנאצים והפולנים לא יגלו אתכם. כשתחצו את הגבול הרוסי תהיו בטוחים. שימרו אחד על השני ושאלוהים יעזור לכם."

וכך, בשעת לילה מאוחרת, יוצאים דב וצבי, נערים בני 16 ו- 18 לכיוון צפון מזרח, לעבר הגבול הרוסי. הדרך ארוכה ומלאת סכנות ומכשולים. הם סבלו בדרך מקור, רעב ומחלות, נאלצו להסתתר בבורות ומחסנים עד שלבסוף חצו את הגבול הרוסי. ברוסיה נדדו ממקום למקום. בתקופות מסוימות הצליחו לעבוד ולהתפרנס בדוחק. היציאה מהבית באותו לילה הצילה את חייהם. ההורים והאחים האחרים שנשארו בלובלין נלקחו ונשלחו אל מחנות ההשמדה, איש מהם לא חזר. דב וצבי ששרדו, נדדו חודשים ברחבי איטליה, הגיעו לשערי ישראל וגורשו לקפריסין. כשנתיים שהו במחנה המעצר בקפריסין, ועם קום המדינה עלו לישראל  והקימו משפחות.

המודעה בעיתון הפולני שמזמינה את הקוראים לבקר במסעדה המשפחתית "יאג'ה אבל" שברחוב לוברסטובסקה 10 שהתגלתה ממש באקראי בשנת 2018 היא העדות היחידה שנותרה ממשפחת אבל הענפה שחיה בלובלין. רק ילדי ונכדי דב וצבי נותרו לספר את סיפורם.

למצגת תמונות: 

המסעדה בלובלין:

הזוית האישית

סבתא ציפי: המפגשים עם נכדי דניאל יצרו תחומי עניין משותפים, חיזקו את ההכרות והקשר בינינו, ואפשרו לנו לבלות יחד רק שנינו.

הנכד דניאל: היה לי מאוד כיף במפגשים עם סבתא, למדתי הרבה על המשפחה שלי.