מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה חנסב, נולדתי בשנת 1937 באיראן, בעיר אספהאן. קוראים לי בשמי זה מפני שזה שם מהתנ"ך. כשעליתי לארץ הוחלף שם משפחתי מחנסב ל"חביב". כשהתחתנתי עם שלמה, הוחלף שם משפחתי ל"ידגר". אנחנו לא היינו עשירים, גרנו בשכונה יהודית והיה בית כנסת. הבית שלי לא היה גדול במיוחד  והייתה לנו חצר. לאמי קראו מאירה, היא עבדה בתור תופרת. לאבי קראו נוריאל, הוא היה סופר סת"ם ובזמנו הפנוי הלך להביא סחורה לכפרים. היו לי 3 אחים ואחות. החיים שלנו לא היו קלים, אני נשארתי בבית ועזרתי לאימא ולכן לא הלכתי ללמוד בבית הספר. בילדותי לא הרביתי לשחק עם חברים כי הייתי עוזרת לאמי להתפרנס רוב הזמן. אני מאוד אהבתי את החמין של שבת. כשהגעתי לארץ אחי החליף את שם משפחתי לחביב במקום חנסב , כי הוא אמר שזה שם גלותי ורצינו לשכוח את הגלות.

בשנת 1950 עליתי לארץ ישראל כי היה לי מאוד חשוב לעלות לארץ הייתה לי כמיהה גדולה להגיע לארץ. עליתי לארץ במטוס, הגעתי לקיבוץ נען ושם למדתי עברית. בתור עולה חדשה הייתי מאושרת – לא הייתה מאושרת ממני! גרתי בצריף. נקלטתי בצורה מעולה, היו לי מדריכים בנען שמאוד אהבתי והם גם מאוד אהבו אותי. הלכתי לתנועת "חלוץ" שם למדתי לדבר עברית. בקיבוץ נען למדתי חצי יום ובחצי השני של היום עבדתי, זה היה לי מאוד כיף. הלכתי מהקיבוץ לסמינר הקיבוצים בתל אביב, ואחרי ארבע שנים הלכתי לקיבוץ גינוסר. בגינוסר התחלתי לעבוד עד ששלמה בעלי סיים את השירות הצבאי. כששלמה סיים את הצבא התחתנו והחלטנו לעבור למושב ארבל כי הוא מושב שיתופי. התחתנתי בגיל 17 עם שלמה ובגיל 18 נולדה לי ביתי הראשונה, אורה. בגיל 19 וחצי ילדתי את ביתי השנייה נירה. בגיל 21 נולדה סמדר ביתי השלישית, וכעבור שמונה שנים נולדה ביתי הרביעית אפרת. כשאפרת הייתה בת 4 ילדתי את ליאור בני החמישי, הייתי בת 34 כשליאור נולד. כשילדתי את נירה, שלמה לא היה איתי והשאירו אותי במחלקה למטה ולא היה מי שיעלה אותי למעלה, כי לא היו גברים שייקחו אותי . השאירו אותי למטה עם שמיכה קטנה ופתאום שלמה הגיע ואמר "נגמרה המלחמה!" רצינו לקרוא לנירה 'ניצחה' מפני שהיא ניצחה אבל בסוף קראנו לה נירה. לא נשארו לי תמונות כי לא הצטלמנו הרבה, זאת משום שהיינו עצובים מאוד ממותו של אבא וגם נשרפו לי הרבה תמונות. ידענו לשיר אבל לא שמענו מוזיקה ושרנו הרבה בכל הזדמנות.

לא אהבתי לרקוד אבל מאוד אהבתי להסתכל על אנשים רוקדים, ואני מאוד אוהבת שירים ישראלים ואת השפה העברית. היו לי תקליטים וכל מיני חפצים שזרקתי לפח עם השנים. עבדתי קצת בגינה, קצת בחקלאות, ולאחר מכן עבדתי בדיר כבשים ולבשתי חלוק עם כיסים ובכיסים היה הרבה פתקים ששמתי. ביום הולדת 70 עשו לי הפתעה והביאו לי ספר עם כל הפתקים שהייתי כותבת מודפסים. לדוגמה, ממחטה שכתבתי עליה כשמבצע שלמה ירדו מהמטוס וראיתי את זה ממול הטלוויזיה.

מכתב לאמי היקרה

אמא יקרה שלי, במכתב זה הרגשתי צורך להתנצל, אפילו אם מכתב התנצלות זה נכתב באיחור. ראשית כל עלי לומר לך אינספור תודות, על כך שבעודנו ילדים קטנים בקושי הכרנו את עצמנו. נשארנו בלי אבא ואת היית אישה מאוד צעירה, נותרת אלמנה עם חמישה ילדים קטנים. אחותי הייתה תינוקת בת ימים אחדים בלבד, ובלי לדעת מה קורה בסביבותייך ובפני כמה משימות קשות את עומדת וכיצד תצליחי לשאת על כתפיך הצרות והקטנות את כל המשימות הקשות והבלתי אפשריות לבדך. זה קרה עם אבל כבד, החלום הנורא ביותר, שהתעוררתי ממנו פגשתי את המציאות האפלה והבלתי מוסברת שנקלעת לתוכה, מבלי לדעת כיצד להיחלץ מתוך האפלה השחורה והקודרת. הכל היה אפור, קודר ומבלבל. הייתי ילדה מאוד קטנה, לעולם לא אשכח את זרמי הדמעות ששטפו את פניך הצעירות. והתינוקת יונקת בין זרועותיך והבית היה מלא באנשים שבכו יחד אתך ולא מצאו מילים לנחם אותך. היו בין השכנים הטובים אנשים שנכמרו רחמיהם עליך ובקשו להגיש לך כל סיוע אפשרי שתבקשי. אבל את סירבת בכל תוקף לקבל כל צורה של עזרה. כל מי שהספיק להכיר אותך ידע שאת נותרת עם הילדים בחוסר כל, ואין ברשותך אמצעים בסיסיים כדי לפרנס חמישה ילדים קטנים וגם להתאבל. את תמיד האמנת שבאחד הימים יקרה נס והוא יבוא, אמרת: "הוא לא ישאיר אותך ואת חמשת ילדיך היקרים לבד". גם אני יקרה לו, וגם כל אחד מחמשת ילדיו יקרים לו. אני היטב זוכרת שאנשים הציעו לך למכור את התינוקת היונקת בין שדייך חלב בזמן שזרמים של דמעות שוטפות את פנייך וזורמות על פני התינוקת היונקת. אנשים אמרו: הילדה שווה הרבה כסף, בכסף זה תמצאי פרנסה למשך כל חייך. את בתשובה למילים אלה שאנשים הציעו לך אמרת: "אם אני אשמע שוב את ההצעה הזו אני אכרוך חבל על צווארי ואחנוק את עצמי. אינני מעוניינת להשאיר את ילדי גם בלי אמא, אשתדל ככל יכולתי לשמש לילדי גם אמא וגם אבא לא אחסיר מהם דבר. ילדה זו יקרה לי ככבת עיני. היא המתנה האחרונה והיקרה ביותר שנותרה לי מאבא שלה. לעולם לא אפרד ממנה". ואכן אמא יקרה, כל המצבים המחפירים הללו זכורים לי עד יום מותי. את תמיד היית שם באותו המקום באותו הזמן: כל הנטל הכביד על כתפיך הצרות והצעירות, שימשת לנו גם אב וגם אם, והכל באהבת הנפש והלב. כל אחד מאתנו הילדים השתדל ככל יכולתנו לעזור כדי להקל מעליך מעט מהנטל, מבלי להבין את עומק הסבל המכביד על נפשך ועל חייך. מלבד נטל הפרנסה, לא ידענו להבין מהו עומק הסבל והמועקה שאישה עוברת ללא גבר בחייה. לא ידענו כמה קשה לך לחיות בלי גבר לצידך ואבא לילדיך, היינו ילדים וטרם השכלנו להבין כמה קשה לך לחיות ללא אהבה והעונג של גבר לצידך.

תמיד היינו שותפים לעצבות וכאבנו יחד אתך. לראות את פרץ הדמעות על פנייך הצעירות העצבות ליווה את חיינו כילדים יתומים עד גיל הנעורים. כאשר הגענו לישראל החיים התחילו להאיר לנו פנים. עכשיו לשמחתי גם את זכית להגיע לישראל ולרוות נחת מכל פירות עמלך. רק כאשר בגרתי והשכלתי להבין את עומק החיים, החלטתי ראשית כל לומר לך שאני אסירת תודה על כל האהבה שקיבלתי ממך בהיותך בשבילי גם אם וגם אב. וכאשר בגרתי וביקשתי ממך רשות לעלות לישראל – למרות הקשיים שעמדו בפנייך, ועל כן ניסית להתנגד בכל תוקף בכל זאת ולמרות הכל  – שקלת בעיניך לאפשר לי לעלות לישראל. גם כאשר עליתי טרם השכלתי להבין את חייך הקשים בלי אב לילדיך ובלי אהבת גבר בחייך, אפילו שכבר שנים את כבר אינך אתנו, את נטועה עמוק בתוך נפשי ואין רגע שאיני חושבת עליך ועל חייך הצנועים והקשים. בכל מקום ובכל הזדמנות אני מרגישה צורך לספר עליך ולזכור אותך אמא יקרה בכל מצב ובכל תקופות החיים, ואמשיך לזכור. כי בזכות אהבתך הלבבית והאימהית אני כאן והגעתי לכל מה שהגעתי. גם ילדיי היקרים גדלו בין זרועותייך באהבה. כולם זוכרים אותך כאימא נפלאה ואהובה. גם חלק מהנכדים היקרים זוכרים אותך בגעגועים ומדברים על יופייך, התנהגותך ואהבתך אליהם.

אמא יקרה שלי, ככל שעובר הזמן ומשך חיי נמשך ומתארך וכמה שנים יותר ממך ממשך החיים שאת זכית לו, תחושותיי התעוררו ואינן נותנות לי מנוח. כל הזמן אני מדברת עליך ברוב כבוד בהערכה. כאשר שוחחתי על כך עם איתן ואמרתי לו אני מאוד מעריכה את אימא שלי על שהצליחה להקדיש את שנות חייה לנו כשהיינו ילדיה הקטנים, הוא נזף בי. הוא אמר שאנחנו הילדים לא השכלנו להעניק לה את התחושה האנושית המתבקשת ולהציע לה גבר שירים לה את המורל ויוציא אותה מתוך העצבות של שנים רבות, שימלא את חייה באושר ויעניק לה אהבת זוגיות מחודשת. עניתי לו שאמי הייתה אישה מיוחדת, אם מישהו היה מציע לה נישואים חדשים עם גבר אחר זה היה פוגע בה מאוד. מעולם לא העלתה בדעתה לחיות עם גבר אחר, בתחושה שהיא מחללת את כבודו של אבי שהוא אב ילדיה. הוא ענה לי: "אתם לא אפשרתם לה את התחושה שהיא עצמאית והיא יכולה, בעלת הרשות וההחלטה על חייה וידיה לקבל כל החלטה על ידיה בעצמה. על כן הייתה לה התחושה שאתם מחליטים שחייה ימשיכו להתקיים אתכם".

אמא יקרה שלי, כפי שהספקתי להכירך מאז היותי ילדתך, את השאלה הזאת מעולם לא הייתי מעלה בדעתי להעז ולשאול אותך. שאלה כזאת מאוד מבישה ומביכה, לא הייתי מעלה בדעתי לשאול אותך כזאת שאלה. הייתי מרגישה מאוד נבוכה וגם מושפלת, כפי שהכרתיך. מעולם לא רצית לשמוע שאלה כזאת מילדייך, ועל פי תחושתי היית חושבת כאילו איש מאתנו אינו מעוניין בך בתוך ביתו. גם אנחנו וגם את הרגשנו שבאופן טבעי את מהווה חלק חשוב ואימהי בקרבנו. בין קירות ביתנו את חלק בלתי נפרד מחיינו וחיי ילדינו. ילדינו העניקו לך את שמחת חייך, ואת היית חלק חשוב ומשמעותי ברגעי היוולדם. יסוד חיי ילדינו התבסס על ברכותייך. את ליווית את ילדינו בכל נתיבי חייהם וברכת הדרך לכל יעד שפנו ללכת. ברכותייך היוו עבורם כאור המלווה אותם לכל יעד, כמו קמע בלתי כתוב היוצא מן הלב וזורם וחודר אל הלב. מילות ברכותיך ביססו את יסוד חיי ילדינו. חלק מאותם מילות הברכה נחרטו בזיכרונם, ולעולם אינם נשכחים. את זכורה כברכת הבית. ברכותייך שמורות אתנו כאוצר יקר וזורמות בנפשנו כנכס צאן ברזל, מעולם לא למדנו מילות קללה, לא רכילות, אלא רק דברי ברכה ואהבת כל אדם וכלל בני אנוש.

אהבת בני אנוש תמיד הייתה חלק חשוב ומשמעות בחיינו. חלילה לא לשנוא איש. הכל היה טוב ויפה ונפלא, רק פתיחות מעולם לא הייתה בינינו. הדור שלנו היה סגור ומסוגר, וכל העניינים הקשורים ליחסי גבר ואישה, וחלילה ליחסי מין. זה נחשב אז בושה: אין מדברים על זוגיות ועל יחסים בין גבר לאישה, לא נשים ולא גברים, ובפרט לא ליד ילדים ונערים. אמרת שאת התביישת גם מבעלך, שהוא בעצם אבא שלנו . יתכן שלא הייתה תחושת בושה, אולי מפני כבודו. חייכם התנהלו ביראת כבוד. אמא יקרה, את לא היית מסוג האנשים של הדור המודרני. בשום אופן לא היית מוכנה שיתחבר אליך גבר אחר במקום אבא ולא רצית לחלל את כבודו. הוא אבא שלנו היה האחד והיחיד בחייך, ועל כך את מקבלת ממני את כל מילות ההערכה הקימות בעולם, שבעודך כל כך צעירה עבדת קשה יומם ולילה בתנאים קשים כדי למצוא מקרות פרנסה לפרנס אותנו ילדייך הקטנים. שחלילה מישהו לא ירחם עליהם, דאגת תמיד לכל מחסורנו שלא יחסר לנו דבר.

הזוית האישית

היה לנו מאוד כיף ונוצר חיבור חזק בין הדורות.