מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מכפר שלם לכפר סבא

אני ונכדתי חני תעיזי
בצעירותי
סבא קיבל ברכה מהרבי מליובאוויטש להקמת בית חב"ד בכפר סבא

שמי צילה ימיני, נולדתי בשנת 1943 להוריי ישעיהו ושושנה שמעוני בעיר תל אביב. אני השלישית מתוך ששת אחיי ואחיותיי: מיכאל, עמנואל, תמר, מאיר ויאיר. נקראתי בשם צילה מפני בפרשה של אותו שבוע היה פסוק עם השמות: עדה וצילה.

הוריי עלו מתימן בשנת 1937, כל ילדיהם נולדו כאן בארץ ישראל. מיד עם עלייתם לארץ הפנתה אותם הסוכנות לגור בשכונת שפירא בתל אביב. בשנת 1948 בהיותי בת חמש פרצה מלחמת העצמאות. השכונה שלנו הופגזה ולנו לא היו מקלטים. היינו מתחבאים מתחת לשולחנות. בהמשך המלחמה ברחנו ל"כפר שלם" בתל אביב, שם היו בתים ריקים של ערבים שנטשו אותם מפחד המלחמה. היינו קבוצה של כמה משפחות שהגיעה לשכונה וכל משפחה פלשה לבית ערבי נטוש. בשכונה זו התגוררו הוריי עד לפטירתם.

אבי עבד בעיריית תל אביב ואילו אמי הייתה עקרת בית. יום אחד חזר אבי מעבודתו באוטובוס, כשירד ממנו, חצה את הכביש ורכב שנסע במהירות פגע בו. אבי נפגע קשה מאוד וכעבור שבוע נפטר מפצעיו.

תמונה 1

אני בגיל שמונה

 

גרנו בבית קרקע עם שני חדרים הייתה לנו תרסה (מרפסת), מטבח, שירותים ומקלחת במקלחת לא היה דוש, ולכן היינו מחממים דוד מים על פרימוס, למים החמים היינו מוסיפים מים קרים ובעזרת ספל שפכנו על עצמנו מים וכך התקלחנו.

את הכביסות עשינו בחצר הבית. בגינה הייתה ערימה של גזירי עצים ומסביבם אבנים. היינו מבעירים אש בעצים, שמים מעליהם דוד מים ואבקת כביסה, לתוך הדוד הכנסנו את הבגדים והרתחנו. כשהמים התקררו שפשפנו את הכבסים בידיים בעזרת כלי מאורך מברזל שהיה עשוי גלים גלים ולו מסגרת עץ, לאחר מכן העברנו אותם לדוד עם מים נקיים, שטפנו, סחטנו ותלינו על חבל שהיה מתוח מעץ לעץ.

בישלנו ואפינו על פתיליה. בזמני לא היה חשמל, המקררים עבדו על בלוקים של קרח. היינו קונים את הבלוקים מחנות מיוחדת וסוחבים בעזרת עגלה. את בלוק הקרח שמנו בתא העליון ובתאים מתחת את האוכל. את הבית הארנו בעזרת מנורת נפט.

טלפון לא היה לנו, בכל השכונה רק לשכנה אחת היה מכשיר טלפון בבית וכשהיינו צריכים להתקשר הלכנו אליה. השכנים שלנו היו כולם עולים מתימן וכולם גרו בבתים חד קומתיים. במרכז השכונה היה בית כנסת ובשבת כל הנשים היו נפגשות שם.

בילדותי, כדי לקנות אוכל, היינו מקבלים תלושים לפי מספר הנפשות במשפחה ועם התלושים היינו הולכים לקנות מוצרי מזון במכולת: לחם, שמן, ביצים, ריבה, קמח וסוכר. היינו מקבלים חתיכות של מרגרינה לפי מספר הנפשות בבית ורסק עגבניות לפי משקל.

למדתי בבית ספר היסודי "בית יעקב" בכפר שלם בתל אביב. בית הספר היה קטן מאוד, היינו כ-שש תלמידות בלבד בכיתה והוא היה ממוקם בתוך חדר באחד הבניינים. למדנו מקצועות שונים, כמו: תורה, עברית, היסטוריה, חשבון, טבע, במיוחד אהבתי את שיעור חשבון.

תמונה 2

עם מורתי וחברותיי בכיתה ד' בבית ספר בית יעקב

 

לאחר הלימודים הייתי נפגשת עם כל חברותיי במגרש המשחקים בשכונה. אהבנו לשחק קלאס, חבל, מטקות ומשחקי כדור שונים. יום אחד בזמן ששיחקנו במגרש, אחד הילדים מצא קופסת שימורים סגורה, הוא לקח אבן והחל לדפוק עליה, לפתע הקופסא נפתחה והתפוצצה. התברר שהיה בתוכה חומר נפץ שנשאר ממלחמת העצמאות. הקופסא התפוצצה לילד על הרגליים והוא פונה לבית הרפואה באמצעות סוס ועגלה מכיוון שבאותה תקופה לא היו מכוניות ואמבולנסים.

בתיכון למדתי ב"אור החיים" בבני ברק. כשסיימתי את לימודיי בתיכון, התחלתי לעבוד כמדריכה במוסד של ילדות מיוחדות. תפקידי היה לדאוג שהילדות יקומו בזמן, יסדרו את החדרים וירדו לחדר אוכל לאכול ארוחת בוקר ומשם לכיתות הלימוד. בסיום הלימודים היינו לוקחות אותן למועדון להכין שיעורי בית.

תמונה 3

עם חברותיי בגן העיר בבני ברק, תש"כ

 

תמונה 4

בני משפחתי בחתונת אחי הבכור מיכאל

 

כשלוש שנים לאחר שעבדתי במוסד התחתנתי עם יעקב ימיני. השדכנית שלי הייתה מנהלת המוסד שלי. במשך שנה וחצי היינו מאורסים, כאשר כל התקופה הזו חיפשנו מקום מגורים. לבסוף מצאנו דירה בכפר סבא וקבענו את זמן חתונתנו לכ"ט באדר תשכ"ג. החתונה התקיימה באולם בפתח תקווה.

סבא יעקב היה מחנך בבית ספר בראש העין ואילו אני הייתי עקרת בית. סבא קיבל ברכה מהרבי מליובאוויטש להקמת בית חב"ד בכפר סבא. הוא קיבל חדר שהיה שייך לבית כנסת של חסידים וכעבור שנתיים הוא קיבל דירה לבית חב"ד שכללה גם בית כנסת ושם התקיימו התוועדויות ושיעורים. וכך נפתח בית חב"ד הראשון של כפר סבא.

במשך השנים נולדו לנו אחד עשר ילדים בלי עין הרע. כאשר בני שלומי, בן הזקונים שלנו, היה בגן טרום חובה, הוא שיחק יחד עם כל הילדים בחצר. בחצר היה בור ניקוז ללא מים והמכסה לא היה סגור טוב. שלומי וחבריו רצו מסביב לבור ולפתע הוא מעד ונפל לתוך הבור שהיה בעומק שמונה מטר! חבריו הזעיקו את הגננת והעוזרת שלא הצליחו לחלץ אותו ולכן הזמינו את מכבי האש שיחלצו אותו מהבור. הכבאי הכי רזה בתחנה הוזעק מביתו והוא השתלשל לתוך הבור כדי להוציא את שלומי. כשהרים אותו שלומי התחיל לצעוק "איפה הכיפה שלי"? הוא לא הסכים לצאת בלי הכיפה לראשו… מיד לקחו אותו לבית רפואה "בית מאיר" בכפר סבא לבדיקות ורק כאשר ראו שהוא לא נפגע יצרו איתי קשר וסיפרו לי על הנס הגדול. ברוך ה' הוא שוחרר הביתה בריא ושלם!

תמונה 5

קטעי עיתונות על נפילת בני הקטן לבור

 

במשך עשרים ושש שנים גרנו בכפר סבא וכשהמשפחה גדלה ורצינו לשפץ ולהוסיף חדרים לביתנו, נתקלנו בקשיים רבים מכיוון שהקבלן ברח באמצע עבודתו. כשהגיעו מים עד נפש, ישבתי ובדמעות כתבתי מכתב לרבי מליובאוויטש ובו גוללתי את כל הקורות אותנו מאז שהתחלנו בשיפוצים ובבנייה. שאלתי את הרבי האם לקחת קבלן אחר ולהמשיך או לעבור דירה. תשובת הרבי הייתה: "קדימה להעתיק לדירה ומשנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה בגשמיות וברוחניות". בעקבות תשובתו של הרבי התחלנו לחפש דירה בכל מיני מקומות, עד שהגענו לדירה בקרית מלאכי, סמוך לשכונת נחלת הר-חב"ד, בה אנו גרים עד היום הזה.

תמונה 6

מכתב הרבי מליובאוויטש למעבר דירה

 

כיום ברוך השם אנו רווים נחת מהילדים, מהנכדים ומהנינים.

המצגת שלנו

הזוית האישית

סבתא צילה: נהניתי מאוד לשבת עם נכדתי המתוקה חני ולספר לה את קורות חיי. ראיתי שהיא מאוד סקרנית לשמוע את הסיפור שלי וזה גרם לי לקורת רוח מרובה. בסיור במנהרות הכותל התרגשתי כאשר ראיתי את תולדות יהודי תימן משם עלו הוריי. אני מאחלת לנכדתי בריאות, אושר הצלחה בלימודים ושתהיה תמיד שמחה!

הנכדה חני: כל השבוע חיכיתי למפגש עם סבתא, לשמוע את סיפור חייה. זו הייתה הזדמנות עבורי לשמוע סיפורים שלא שמעתי עד היום. אהבתי את המפגשים בהם סיפרה כל סבתא משהו קטן מעברה. נהניתי מאוד בסיור במנהרות הכותל, זו הייתה חוויה עוצמתית במיוחד. אני מאחלת לסבתי היקרה בריאות, אריכות ימים ושנים ושתזכה לראות נחת מהילדים, מהנכדים ומהנינים.

מילון

תרסה
מרפסת

פרימוס
כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

ציטוטים

”"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"“

הקשר הרב דורי