מאגר סיפורי מורשת

שמי יוחאי, אני סבא של יהב, נולדתי בתאריך 17.7.1950. מקור שמי: לסבתא שלי, אימא של סבתא צילה, קראו יוכבד. הגרמנים הרגו אותה בשואה, לכן כאשר נולדתי חיפשו שם שינציח את השם שלה. מאחר ואני בן קראו לי יוחאי, הצליל של השם הזה מזכיר יוכבד. אימא שלי נולדה בפולין בעיר ברזנה, היא ניצולת שואה. אבא שלי נולד בברלין, עיר הבירה של גרמניה. הכינוי לילדים או אנשים שנולדו באירופה: "אשכנזים". אבא שלי השתתף במלחמת העולם השנייה, במלחמת העצמאות, במבצע סיני ומלחמת ששת הימים. במשפחתי הגרעינית אנחנו בסך הכל ארבעה אחים: אני הבכור בן 69 מתגורר בכפר ורבורג, זוהר אחי השני בן 62 מתגורר במזרע,  מירב אחותי השלישית בת ה- 57 גם מתגוררת במזרע ואחי הקטן אריאל בן ה- 52 מתגורר במושב עידן בערבה. הדבר הכי חשוב לי בחיים הוא בריאות של כל המשפחה. השתתפתי במלחמת יום הכיפורים, בשני מבצעים בלבנון ובמשך כעשר שנים נלחמתי במחבלים בעזה. זה קרה כאשר עבדתי בשירות בטחון כללי.

אבא שלי, יואב, בזמן מלחמת העולם השנייה היה חיל בבריגדה היהודית. הם היו חיילים ישראלים שבאו מישראל שאז עוד לא הייתה קיימת, ושירתו צבא הבריטי כדי לנצח את הנאצים. כאשר הסתיימה המלחמה, הוא חזר לביתו בקיבוץ מזרע והחל לעבוד בחקלאות. באותו זמן סבתא צילה ביחד עם אחותה סוניה ברחו מהנאצים באירופה. בסוף המלחמה אספו אותן העלו אותן על ספינה שאמורה הייתה להגיע לישראל. אבל באותו זמן האנגלים לא הסכימו שיהודים יבואו לישראל ולכן הובילו את הספינה לקפריסין. לאחר זמן מה, כאשר הבריטים עזבו את הארץ, המעפילים הורשו להגיע לישראל. סבתא הגיעה לקיבוץ מזרע ושם נפגשה בפעם הראשונה עם סבא יואב. לאחר שהתחתנו, הקיבוץ נתן להם אוהל משפחתי להתגורר בו. באוהל הייתה מנורת נפט, ארון קטן, שטיח ישן ומיטת ברזל, עליה מזרן שעשוי מקלחי תירס יבשים. כנראה שאהבתם הסוחפת הנשיקות המתוקות על מזרן התירס הביאה ללידתי שלי.

חיים בקיבוץ

סבא יוחאי מספר לי: "הדבר שהיה הכי מיוחד בלידה של אימא שלך זה שהיא הייתה הבת הראשונה שלנו. היא הייתה יפיפייה, מאוד ערנית והיא נולדה בקיבוץ! פעם בקיבוץ הילדים לא גרו עם הוריהם (הם גרו בבית תינוקות/ בבית ילדים) כלומר, ההורים באו לבקר את התינוקות בבית התינוקות שם טיפלו בהם מטפלות שהאכילו והחליפו חיתולים. באותם שנים רחוקות, לא היו טיטולים וחיתולים חד פעמיים, לכן נהגו לכבס את החיתולים שהיו מבד כותנה ולהשתמש בהם הרבה מאד פעמים. אז לא היה כסף, לכן זה היה חסכוני. המטפלות שיחקו עם התינוקות בזמן שההורים עבדו. כך שמצד אחד התינוקות זכו לטיפול מאד מסור, ההורים ידעו שמטפלים יפה בילדיהם, הם היו רגועים ויכלו לעבוד בשקט. כל יום אחר הצהריים ההורים באו לבית התינוקות, לקחו את הילד או הילדה לדירה בה התגוררו והחזירו לבית התינוקות בערב. בלילה הייתה ממונה שומרת לילה שישבה בבית התינוקות, היו לה מכשירי קליטה לכל הפעוטונים והגנים. אם ילד בכה השומרת באה אליו, נתנה לו מים, הרגיעה אותו עד שנרדם בחזרה. בכל חדר ילדים ישנו שלושה או ארבעה ילדים, במרכז החדר היה סיר לילה. אם ילד רצה פיפי, הוא לא היה צריך ללכת לשירותים, הוא עשה פיפי בסיר והשומרת הייתה מנקה.

זמן קצר לאחר שאימא שיר-לי נולדה, הייתה מלחמת המפרץ הראשונה. סבתא יוכי רצתה שהבת שלה תישן אתה, הכי טבעי שתינוקת ישנה עם אימא שלה. בקיבוץ שבו כל התינוקות ישנים ביחד זה מקרה חריג ששבר את המסורת ארוכת השנים. אבל סבתא יוכי התעקשה, לבסוף קיבלו את רצונה וגם אימהות אחרות הלכו בדרכה ולקחו את התינוקות לביתם. מאז, נשברה המסורת: תינוקות בקיבוץ מזרע החלו לישון עם הוריהם. סבתא יוכי ואימא שירלי היו הראשונות ששינו את המסורת. בנינו השני, דוד חגי, נולד בשנת 1980 ב- 15.9. בתנו הקטנה, דודה הילה, נולדה בשנת 1987 ב- 15.6.

מילדותי אני זוכר מספר דברים: באוכל, כאשר הייתי ילד זו הייתה תקופה שהמדינה רק קמה, היה חסר אוכל וקיבלנו את האוכל בהקצבה. לא היינו רעבים אבל כמות האוכל הייתה מחושבת, למשל – קיבלנו שלוש ביצים בשבוע. פעם בשבוע ביום שישי אחרי הצהריים כל ילד קיבל 2 קוביות שוקולד…. אבל לא היינו מסכנים, זאת הייתה התקופה. מבחינת לבוש מאחר ולא היה כסף, חסכו גם בלבוש. כל שנה באביב ובסתיו היה "מפקד בגדים", לקחו את כל הבגדים שהיו קטנים על ילד בן חמש ונתנו אותם לילד בן ארבע, עד שהבגד נקרע ולא היה אפשר להשתמש בו יותר.

אני זוכר מקרה מיוחד הקשור לנפט: כשהייתי ילד, היה יום בו הייתי צמא וראיתי בקבוק עם נוזל, חשבתי שזה מים. לאחר זמן קצר המטפלת שמה לב שחסר נפט בבקבוק. היא הריחה את הפה שלי, הבינה ששתיתי נפט ודאגה שיעשו לי שטיפה. באמת הבעיה נפתרה ומאז אומרים אומרים עלי שאני "בחור מדליק". מקרה נוסף הזכור לי קשור לאש ותפוחי אדמה: כאשר הייתי בן חמש או שש, היה לי חבר ושמו שאול. יום אחד מהם החלטנו שאנחנו רוצים לעשות תפוחי אדמה על האש. מה עושים? לקחנו כמה תפוחי אדמה, הנחנו על המיטה של אימא ואבא שלי. המיטה הייתה מכוסה בכיסוי צמר מאד דליק. שפכנו ליתר בטחון קצת נפט, הדלקנו את הכיסוי ושמנו את תפוחי האדמה. לאחר מספר דקות, מישהו מהחברים בקיבוץ שם לב שעשן מיתמר מהחדר שהיה בקומה שנייה בבניין. הוא הגיע לדירה, ראה אותנו מכינים תפוחי אדמה על האש וכיבה מיד את האש. לצערנו, תפוחי האדמה לא הספיקו להתרכך ולא הצלחנו להנות מהרעיון. מצד שני, אולי בכך הצלנו את החיים שלנו, כך שאולי בכל זאת גם אנחנו הרווחנו מכך. אפרופו, הייתה לנו פעם שריפה בבית הספר. כאשר הייתי בכיתה א', בשבת בלילה, החלה שריפה בבית בו התגוררנו כל הילדים, כי התגוררנו ב "לינה משותפת" – רק ילדים. ידענו שבשבת בערב יש "שיחת קיבוץ" ואם רוצים להזעיק מישהו צריך ללכת לחדר האוכל, שם מתקיימת השיחה. ביחד עם ילדה אחרת מהכיתה, שמה רונית שמש, הזעקנו חבר קיבוץ. הוא פינה את כל הילדים מהבית, אף ילד לא נפגע, כיבו את השריפה.

ההכרות עם אשתי יוכי

אני וסבתא הכרנו בשנת 1976. אחרי שהשתחררתי מהצבא עבדתי עם עוד חבר שמו היה חיים בנמל אילת כדי להרוויח כסף לטיול בחו"ל. בסוף הטיול הגענו ללונדון ושמה התגוררנו באכסניית נוער YMCA, סבתא יוכי הייתה בטיול אחר שגם הוא הסתיים בלונדון ובמקרה באה להתגורר באותה אכסניית נוער. אני בהתחלה חשבתי שהיא אנגליה כי היא הייתה בלונדינית… ולכן כשהתחלנו לדבר, דיברתי איתה אנגלית. היא שמה לב שהמבטא שלי ישראלי, ולכן אמרה לי שהיא מישראל ואפשר לדבר בעברית. מכאן והלאה דיברנו עברית. שאלתי אותה האם היא רוצה לראות משחק כדורגל. היא אמרה שהיא לא כל כך מתעניינת אבל מוכנה ללכת איתי בשביל החוויה. בזמן שהלכנו למשחק החל לרדת גשם שוטף, כמו שאומרים באנגלית "rain cats and dogs" – הכוונה שירד גשם כל כך חזק שאפילו כלבים וחתולים לא מסתובבים בו. מאחר והייתה לנו רק מטרייה אחת, נכנסו שנינו תחת המטרייה ומאז ועד היום אנחנו כל הזמן תחת מטרייה אחת. כמו ששרים בשיר: "שנינו יחד תחת מטרייה אחת/ החיים יפים כדאי לכם לחיות/ איזה מזל שהתחיל לרדת גשם…" . סבא וסבתא, נצמדו, ברוך השם… לאחר עשרה ימים ידענו שנועדנו אחד לשנייה, לא פקפקנו בכך אפילו שנייה ולאחר כחצי שנה כבר הייתה חתונה. לפני סבתא היו לי עוד חברות. לחברה הראשונה שלי כשהייתי בן 17 קוראים חיותה, הייתה לי חברה שקוראים לה דינה. דינה הייתה איתי באותה קבוצת גיל. בקיבוץ, לכל שכבת גיל היה שם. לקבוצה שלנו קראו "שיבולים". עד היום אנחנו בקשר."

סבתא יוכי מספרת על סבא

"כפי שאת יודעת הכרתי את סבא רק בגיל 25. סיפרו לי שכששאלו אותו בגיל 6 עם מי הוא הוא יתחתן, הוא ענה: "עם מי שבמזכירות בקיבוץ יחליטו". סבא היה ילד מאוד נוח וממושמע. בהיותו בגן, הגננת הייתה צריכה להראות לו איך להחזיר מכה ליליד שהרביץ לו. כשסבא למד בתיכון בקיבוץ הוא נהג לקחת כרית לכיתה כדי שיהיה לו נוח לשבת בשיעורים. סבא היה תלמיד טוב ולמרות שהתלמידים בזמנו לא נבחנו בבחינות בגרות הוא הצליח לקבל ציונים יפים. הוא היה חברותי והיה מדריך בתנועה של השומר הצעיר. הוא רצה להיות טייס בצבא, אבל לא התקבל כי הוא היה זקוק למשקפי ראייה ובזמנו לא קיבלו אנשים שהיו קצרי ראייה. הוא התגייס לסיירת אגוז בחי"ר ולימים היה מפקד פלוגה.

אני השפעתי עליו לעזוב את הקיבוץ, צעד שהיה לא קל עבורו. כשעזבנו את הקיבוץ הוא הבין שהוא חייב לפרנס את המשפחה שלנו והחל לעבוד בהתקנת דודי שמש. קשה לומר שהוא היה שבע רצון מהעבודה הזאת, ולכן חיפש לעבוד במשהו אחר. הוא התקבל לשירות בטחון כללי ועבר ללמוד ערבית בתנאי פנימייה בירושלים והיה חוזר הביתה רק לסופי שבוע.

סבא היום מדבר בערבית שוטפת! והוא מאוד אוהב להשתמש ולתרגם פתגמים וניבים מערבית. אחרי שסיים עשר שנות עבודה כחוקר בעזה ומנע מעשי טרור, קיבלנו צ'ופר נסיעה לחו"ל: בנסיעה הראשונה נסענו לתאילנד ולאחר מכן ליפן. סבא שירת כקצין הביטחון של אל על והשגרירויות ואנחנו נהנינו מהחוויה היפנית ומהחיים בתאילנד. אני גם עבדתי בשגרירות והילדים הלכו לבית ספר אמריקאי, שם למדו הכל באנגלית. סך הכל היינו בארצות אלה 4 שנים.

כשחזרנו ארצה סבא החל לעבוד במחלקת הפוליגרף בשב"כ. שב"כ זה שירות ביטחון כללי, זה הגוף במדינה שאחראי על הביטחון ופוליגרף זוהי מכונת אמת. כשרוצים לדעת אם בן אדם דובר אמת או שקר מחברים אותו למכונה זו, שואלים אותו שאלות ולפי הגרפים שהמכונה רושמת אפשר לקבוע אם הבן אדם דובר אמת או שקר. (זוהי תורה בפני עצמה). סבא סיים את עבודתו בשירות ביטחון כללי כראש ענף פוליגרף בשנת 2004. מאז ועד היום הוא מתעסק בפוליגרף בשוק הפרטי. חלק מהבדיקות מאוד מעניינות ואנחנו נוכחים לדעת שהמציאות עולה על כל דמיון. אני רוצה להוסיף שסבא מאוד אוהב את עבודת האדמה וזו הסיבה שאנו (אני וסבא) חיים במושב. יש לו בוסתן עצים שהוא מטפח ותמיד שמח שהנכדים עוזרים לו בתחביב זה."

יהב הנכדה על סבא יוחאי

סבא יוחאי הוא סבא טוב ואכפתי. הוא גם דואג לנו ומשחק איתנו. אני אוהבת אותו!

מצגת של המשפחה: 

הזוית האישית

יהב: אני נהניתי וקיבלתי המון ידע על משפחתי ובעיקר זמן איכות עם סבא.

סבא: אני נהניתי להעביר ידע על המשפחה ובעיקר זמן איכות עם יהב.