מאגר סיפורי מורשת

המשפחה שלי ואני

נולדתי בשנת 1941, בתל אביב, הילד הרביעי מבין חמישה אחים ואחות. אמי נפטרה בשנת 1948, התייתמתי, בגיל שש וחצי. נשארנו עם אבא חמישה אחים ואחות אחת. אבא שלנו עבד בעיריית תל אביב, ופרנס את המשפחה.

ילדותי בתל אביב

גרנו בתל אביב בשכונת התקווה. אבא ואימא בנו את ביתנו במו ידיהם – לבד. אבא היה רצף והבין בבנייה, וזה עזר להם בבניית הבית. הבית כלל שני חדרים והיה בגודל כ – 60 מ"ר. השירותים היו מבנה מחוץ לבית. היינו מתקלחים בחוץ בתוך פיילות, ומחממים את המים על פרימוס. בחורף התקלחנו רק פעם בשבוע כי היה קר. במטבח היה מקרר שעבד על קרח, אותו היינו מחליפים פעם ביומיים. היינו עוטפים את הקרח במגבות שלו מהר מהר. לא היו מים זורמים בתוך הבית אלא רק בחוץ.

אני ואחי

מי שרף את הבית?

אבי כמנהגו היה קם בשעה 5 בבוקר, מתלבש, שותה קפה ומתארגן ליציאה לעבודה. אחי הצעיר משה התעורר יחד עם אבא וביקש ממנו שיכין גם לו שתייה. אבא יצא לעבודה, והשאיר מים חמים למשפחה שיהיה להם לשתייה, על הפתילייה – כאשר היא דלוקה.

משה אחי היה בן 4 שנים, השתעמם בבית כשכל האחים ישנו, ולא היה לו מה לעשות. לכן לקח גזרי נייר, והתחיל לשחק בפתילייה ולהדליק את הניירות (הפתילייה הייתה מונחת על שולחן מעץ). לאחר כמה דקות פרצה אש, אחי לא היה מבוהל ושמח לראות את האש והתחיל לשיר: "אש, אש מדורה". בסופו של דבר אחותי, שהייתה בת 17, התעוררה ראתה את המטבח עולה באש, והאש אחזה גם במצעים של המיטות וכיבתה את האש בעזרת דליים עם מים.

אבא היה בא להפסקה מהעבודה לבית בסביבות שעה 10:00, וראה את הבית שרוף ומפוחם, נבהל מאוד וחיפש מי האשם. לא שאל הרבה שאלות, ניגש אליי והפליא את מכותיו עליי. הייתי בהלם ואמרתי שזה לא אני.

השליחה שלי למוסד

אבי האלמן, התקשה לפרנס ולטפל בכל הילדים. אחרי שעברו כמה ימים מאירוע השריפה, אבא שלח אותי ואת אחי הגדול חיים למוסד דתי "חפץ חיים" בירושלים. האחים הקטנים יותר נשארו עם אבא בבית.

הזוית האישית

סבא אבנר: אני נהנה במפגשים בעיקר לפגוש את הנכדה שלי.