מאגר סיפורי מורשת

סבתא של יובל מסרנו מכיתה ד' 4 בביה"ס "בכר רוסו" שבמושב צור-משה מקדישה עבודה זו בגעגועים גדולים לאישה חשובה בחיי, אימי המנוחה מרים שאלתיאל ז"ל לבית אברמוביץ. לצערי נפטרה אימי מרים, בדמי ימיה והשאירה חלל גדול בלכתה: בעל, (אבי ז"ל) ושני ילדים צעירים- אחי ואני, נאיביים כל-כך שאינם מבינים עדיין את מהות החיים ובוודאי לא מבינים מה העתיד צופה להם. כילדה שעדיין לא הספיקה לחגוג את יום הולדתה העשירי, אותו חופש גדול ארור בין כיתה ד' לכיתה ה', כשאני משחקת לתומי, הגיעה הידיעה המרה ששעותיה ספורות ועלינו להגיע לבית החולים על מנת להיפרד.

דקות אלה של פרידה ומראה דמותה הסופני ליוו אותי שנים רבות…

אז, לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה ואני ברת מזל שהצלחתי למרות הטראומה הנוראית בגיל צעיר, להמשיך הלאה בדרכי שלי עם תובנות להמשך החיים. את הפרידה ממנה כאבתי ועודני כואבת שנים רבות. זה הזוי כמה הקושי מתחזק בסיטואציות שונות, ברגעי שמחה ובוודאי ברגעי עצב.

ישנן תקופות שבהן מרגישים את זה עמוק יותר, כואב יותר, וישנן תקופות של זרימה כי מציאות החיים חזקה יותר מכל דבר. כשהייתי שומעת את המשפט: "אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא", התנחמתי באהבה של אבא, שבדרכו שלו העניק אהבה ללא גבולות והשתדל לא להחסיר מאיתנו דבר.

אימי, סבתא רבתא של יובל, מרים שאלתיאל ז"ל לבית אברמוביץ', נולדה בשנת 1923 בסלוניקי שביוון, בת רביעית למשפחה בת שבע נפשות. אביה היגר מסקופיה שביוגוסלביה כשהיה בן 18 ונכנס לעסקי המסחר בשיא פריחתה הכלכלית של העיר סלוניקי. היא למדה בבית ספר יסודי עד גיל 12.

בשנת 1935, תקופה שהתאפיינה בעליה מפוזרת לארץ של קבוצות עולים קטנות, החליטו הוריה לעלות ארצה למרות שלא חסר להם דבר וידעו כי המצב בארץ היה גרוע מאוד. עליית המשפחה הייתה חוקית לחלוטין ובגלל מצבם הכספי הטוב, השיגו דרכונים לכל אחד מבני המשפחה. הם יצאו מנמל סלוניקי באוניה רוסית גדולה בשם "צ'יצ'רין" בתנאים קשים ולאחר הפלגה מפרכת עגנו בנמל פיראוס ומשם הפליגו והגיעו לנמל יפו.

קרוב משפחה שהגיע ארצה לפני בואם, שכר עבורם חדר בתוך דירה משותפת עם עוד שתי משפחות בעיר תל-אביב שרק מספר חודשים לפני כן, ב- 12/01/1934 זכתה למעמד של עיר.

בשנת 1936, לאחר גל העלייה הגדול של שנות ה-30 ממרכז אירופה ומעטים מארצות הבלקן, הגיעה מניינה של אוכלוסיית תל-אביב לכ-120,000 איש.

באותה תקופה, פרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל ונמשך בהפסקות עד לשנת 1939. בישוב היהודי כונתה התמרדות זו בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. המרד כלל בעיקרו פעולות טרור מגוונות כנגד השלטון הבריטי ונציגיו ופעולות אלימות של ערבים כנגד יהודים. יהודים נרצחו או נפצעו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו. הבית בו התגוררה משפחת אימי, היה חשוף כל העת לירי צלפים ערבים ומצב זה מנע מהילדים לצאת ללמוד ומההורים לצאת לעבוד.

הכסף שהביאו איתם מיוון הספיק למספר חודשים ומצבם הלך והדרדר. לאחר שהתייאשו, עברו לגור בבית שהיה בשלבי בנייה והגיעו להסכם שכירות בדמי מפתח (זול), כדי שיוכלו להתמודד בהמשך הדרך. עבודה לא היה בנמצא, ואז החליטו להשכיר חדר בדירתם למשפחה נוספת וכך התפרנסו במשך שנתיים. את המשך לימודיה, רכשה אימי בלימודי ערב, כשבמשך היום עבדה במתפרה ולבסוף הפכה לתופרת עילית.

בשנת 1943 התחתנה אימי עם אבי אברהם שאלתיאל ז"ל. יחד עברו לגור בחדר, בדירה משותפת עם עוד שתי משפחות ברחוב הרצל בתל-אביב, שהיה הרחוב הראשון שנוסד בעיר.

בשנת 1945 נולד אחי, בנם הבכור של הוריי, יעקב

ובשנת 1949 נולדתי אני, אורה, בבית חולים "הדסה"  ברחוב בלפור בתל-אביב.

כדי לעזור לאבי בפרנסת הבית, עבדה אימי מרים ז"ל בתפירה, בד בבד כשהיא מטפלת באחי ובי. בשנת 1954 הוריי, אחי ואני (בת 5) עברנו לדירה חדשה שהוריי רכשו במושבה דאז גבעתיים. ב-10 בדצמבר 1959 הוכרזה גבעתיים כעיר בישראל‏. במועד הכרזתה מנתה העיר 38,000 תושבים ושטחה עמד על 3,600 דונם.

בשנת 1958 חלתה אימי במחלה קשה. למרות הגילוי, היא לא וויתרה, והורי חגגו בר מצווה לאחי יעקב.

בשנת 1959, לאחר סבל רב, ניצחה אותה מחלתה והיא נפטרה.

חלפו 54 שנים והרבה דברים קרו והשתנו. אני רעיה ואם לשני בנים ובת וסבתא ל-6 נכדים ונכדות "בלי עין הרע" …

למרות שחלפו כל-כך הרבה שנים, עדין עולה בי לעיתים תחושת ההחמצה והפספוס. למה ?? למה היא הלכה מאיתנו מהר כל-כך? מעניין מה היא חושבת עלי שם…

לסיום, אמא הייתה תמיד הצד החינוכי והיצירתי בבית, ממנה הספקתי ללמוד כיצד להתמודד בשמחה וגם בעצב, הצלחות כישלונות ומכשולים ובעיקר לדעת לקיים מערכות יחסים עם משפחתי ובין איש לרעהו באהבה, נתינה, מסירות, תמיכה חברות והבנה. אישיותה המיוחדת ליוותה אותי בכל צעד בחיי ותוביל אותי לקראת השנים הבאות.

"יש מצבים בחיים שבהם אפילו אמא לבוגרים זקוקה לאמא שלה"