מאגר סיפורי מורשת

כשאחייניתי כרמית, אמא של אלנתן, הייתה ילדה קטנה בת ארבע, אני התגייסתי לצה"ל. לכרמית הייתה אחות קטנה ושמה עילית שאז הייתה תינוקת. את שתיהן אהבתי מאוד מאוד. הייתי חיילת בקצין העיר בירושלים, לשם הגעתי אחרי התעקשות רבה לשרת אך ורק בירושלים, עיר שאהבתי ועודני אוהבת מאוד. כשהתחלתי את שירותי הצבאי בעיר לא הייתה מאושרת ממני. משרדי קצין העיר היו ברחוב החבצלת 2 צמוד לכיכר ציון. בדרך כלל בימי שישי בצהריים הייתי נוסעת לשבת למשפחתי בפתח תקווה, אך לא לפני שהייתי קונה מתנות לכרמית ולעילית, שהן הבנות של אחותי היקרה והאהובה, שרה ז"ל.

 

באחד מימי שישי בצהריים נכנסתי כהרגלי לחנות הצעצועים בכיכר ציון והתחלתי לחפש צעצוע או משחק מעניין. בעודי שקועה בחיפושים אני שומעת קול שקורא לי "ימנית, מה את עושה פה? בואי…" הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי חייל צעיר עומד בפתח החנות. לא הכרתי את החייל והוא לא ידע את שמי. הופתעתי מהפנייה שלו אך השבתי לו "לא, אני רוצה לקנות מתנות לאחייניות שלי". החייל עמד על שלו "לא צריך, תקני בשבוע הבא!" משום מה התעקשתי להישאר בחנות. פתאום החייל נכנס לחנות, ניגש אלי והמשיך להפציר בי לצאת מהחנות, על אף שאינני מכירה אותו החלטתי בסופו של דבר לצאת. שנינו יצאנו לרחוב יפו וצעדנו לכוון תחנת האוטובוס בעודנו משוחחים. הוא סיפר לי שהוא משרת במחנה "שנלר."  כשהאוטובוס לשנלר הגיע סירבתי לעלות. חיכיתי לאוטובוס שמגיע לטרמפיאדה אך שוב החייל הפציר בי לעלות יחד איתו וכך עשיתי. כשהאוטובוס הגיע לצומת הרחובות יפו, קינג גורג' ושטראוס שמענו פיצוץ אדיר. לא ידענו מה קרה והמשכנו בנסיעה. כשהגעתי לתחנה המרכזית, שמעתי על הפיגוע והתקשרתי מיד להודיע לאמי שהכל בסדר ואני בדרכי הביתה.

 

עברו השנים, שכחתי מהאירוע, השתחררתי מהצבא לאחר 11 שנים, נסעתי לחו"ל ובסוף 1993 שבתי לארץ.

לצערי שוב החלו הפיגועים בירושלים, שבעקבותיהם  לפתע נזכרתי בפיגוע "מקרר התופת" שהיה בכיכר ציון. רק אז, אחרי שנים רבות,  קלטתי שבעצם החייל שהוציא אותי מחנות "שלגיה" לצעצועים לא היה אלא שליח – מלאך שהציל את חיי כאשר התעקש לשכנע אותי לצאת מהחנות.

 

התרגשתי מאוד ושיחזרתי לעצמי שוב ושוב את האירוע. הצטערתי מאוד שאיני יודעת את שמו אך אני עדיין זוכרת שהוא היה חייל צנום בגובה בינוני ששירת במחנה שנלר בירושלים. לימים חיפשתי בגוגל פרטים על פיגוע המקרר בכיכר ציון ונודעו לי הרבה פרטים שלא ידעתי עליהם כמו התאריך המדוייק של הפיגוע  שאירע בדיוק לפני ארבעים שנה, מספר האנשים שנפגעו והעובדה שהמחבל שביצע את הפיגוע היה בבית הסוהר לשנים רבות. לצערי הגדול עד היום אינני יודעת את שמו של החייל שהציל את חיי ולא נותר לי אלא לחכות לנס נוסף שיקרה לי ושאפגוש אותו באחד מן הימים בירושלים, כדי לומר לו תודה  ענקית. בציפייה לנס השני שלי אסיים, ובתודה שזכיתי לאהוב את אלנתן ולהשתתף בפרוייקט הרב דורי בבית הספר. 

 

תשע"ה 2015