מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מירושלים של פרס – לארץ ישראל

סבא אברהם עם ילדיו
סבא וסבתא בברית של נין
בשנת 1956 התגשם חלומנו - הגענו לארץ הקודש.

נולדתי בשנת 1923ביזד שבפרס להוריי יעקב ורחל ז"ל.

 אגדה תלמודית מספרת שגולי בבל הובאו לאיראן, פרס, ע"י נבוכדנצר. באיראן  גם נמצאים קבר מרדכי ואסתר, כידוע. הקהילה בפרס מנתה מס' ערים גדולות. יזד נקראת על שם המלך הראשון יזדגרד שבנה את העיר ושלט בה. שכונתה "ירושלים של פרס", על שם הצדיקים שהיו בה כצדיקי ירושלים.
אנשי הקהילה היזדית התנהגו בצניעות, בקדושה ובפשטות. הערבים הפרסים קראו ליזד "דאר אל עיבדאת"= "עין האמונה".
יהודי יזד היו חרדים לדבר ה', לומדי תורה, חכמים ויראי שמים. בבית הכנסת נפגשו בעיתות שמחה ואבל. הם למדו שולחן ערוך ומעט תלמוד בבלי.
הילדים גידלו פיאות ולמדו בתלמודי תורה "אוצר הארץ". ביזד בלבד היו 12 בתי כנסת! בתי הכנסת נקראו על שם המולאים והחכמים. שם התפללו, שמעו דרשות וגמלו חסדים.
בית הכנסת היה מרכז קהילתי שנתן הרגשה משפחתית. מייסדי השכונות היהודיות ביזד היו כהנים ולכן קהילה זו מונה כהנים רבים. לעומת זאת, לויים לא היו ביזד.
ביזד חי הרב מולא אור שרגא זצוק"ל. הוא היה רב קדוש שכולם אהבו והתחברו אליו.
אשתי, מרים, זכתה להימנות על צאצאיו. מסופר שהיה לומד תורה עם אליהו הנביא. מספרים שפעם, כשאחד השייחים רצה לסטור לרב שרגא על לחיו, קפאה ידו!
הרב התפלל לרפואתו והשייח נתן לו גלימה במתנה. עוד מספרים שלאחר שנפטר היתה הצפה בבית העלמין שם נקבר אך הפלא ופלא! ציונו לא נפגע כלל!
כשהייתי בן חמש החלה משפחתי לנדוד בכפרים, חיינו באחד הכפרים שהיה מבודד מאוד מהעיר הגדולה. שנה אחת התכוננו לקראת חג הפסח, אפינו מצות וניקינו את הבית, והנה נודע לנו שהשנה היא שנה מעוברת! כך יצא שבאותה שנה חגגנו את חג הפסח פעמיים… עד כדי כך יצר המרחק הפיזי מהעיר הגדולה בלבול בתאריכים בלוח השנה העברי.
בכפר לא היה מוהל, וכך אני ואחי אליהו נימולנו רק בגיל עשר!
בילדותי למדתי אצל ה"מולא"- המלמד, ששמו "מולא משה". ראשי תיבות מולא- "מי לה' אלי". מולא משה שימש גם כמוהל באזור.
המשחקים של אז היו פשוטים אומנם אך בהחלט סיפקו אותנו-כדור מיוחד שיצרתי מבד, עליה שכבת גומי, ועליה רקמה בשישה צבעים, או משחק בחץ וקשת.
כשבגרתי, התחלתי לעזור לאבי ברוכלות – קנינו ומכרנו סחורה בכפרים. בגיל עשרים חזרנו סוף סוף ליזד.
הווי ומסורת בקהילה
בבריתות ובחגים נהגו היהודים לשיר פיוטים מיוחדים. הם גרו בבתים נמוכים ובבתים צרים. היהודים עסקו ברוכלות, מכירת סחורות וטוויית חוטי משי.
לעדה הפרסית מאכלים מגוונים: פולו טהדיג = תבשיל אורז מעורב בתפו"א, בשר ועוף, הנאכל בשבת. גונדי = קציצות בשר במרק עם אורז וחומוס. חורשט = תבשיל בשר עם שעועית אדומה, לימון פרסי וירק. הלימון הפרסי הוא לימון קטן, מיובש ושחור וטעמו חמצמץ.
את התה היו שותים עם קוביות סוכר המכונות "רנד". ליהודי יזד מנהגים הוואי ומסורת עשירים: בראש השנה היו פורשים שטיחים פרסיים בבית הכנסת, יושבים ישיבה מזרחית לפי משפחות  ומתפללים. לאחר התפילה ברכו זה את זה בפרסית ב"שנה טובה". בגלל מזג האויר החם היו אוכלים את סעודת החג בחצר ולא בבית.
בערב יום הכיפורים, הגברים הנשואים קיבלו מלקות ברצועה מהרב. הארוסות היו שולחות לחתניהן חליפה וטלית לבנה. לפני החג הדליקו כל כך הרבה נרות בשורה שהגיעה לשני מטר.
בליל החג היו ישנים בבית הכנסת.
 מנהגי החתונה מעניינים היו ביזד: מקובל היה להתחתן עם קרובי משפחה ואפילו עם בני הדודים. את ליל החינה היו עורכים בחתונה כשהכיבוד היה אורז. לאחר החתונה היה הזוג מתגורר בבית הורי החתן. בחתונה ובשבע ברכות היו אנשים משמחים את הזוג בהצגות, בבדיחות ובנגינה.
כשחזרנו ליזד, התחלתי לעבוד באריגה. אהבתי לרקום כיפות, מאז ומתמיד היה זה אחד מהתחביבים שלי. כמו כן למדתי ב"אורט" חשמלאות. בגיל 28 נשאתי את אשתי, מרים כהן, שהכרתי במסגרת מיוחדת של לימודי ערב ביזד, שם למדנו עברית. מרים יצאה לעבוד עוד בצעירותה במפעל לחוטי משי לפרנסת משפחתה. היא התייתמה מאביה בגיל שמונה. היו לה שישה אחים נוספים ואמה ציפתה לילד השמיני אז, כך שחייה, שלא היו קלים, חישלו אותה לקראת העתיד.
הכמיהה לארץ הקודש והעליה
בפרס נולדה לנו ביתנו הבכורה, יפה. רצינו מאוד לעלות לארץ. השלטונות בפרס אהבו את ישראל וסייעו לנו בעליה. לא היה קל, השתכנו לפני העליה במבנה צפוף וקטן יחד עם כ-100 משפחות, אך אחוות אחים וציפייה גדולה להגיע לארץ הקודש גברו על הכל…עלינו יחד עם  ביתנו התינוקת יפה. מרים היתה אז בהריון ולא הורשתה לעלות למטוס. לא הסכמתי לותר, נשכבתי תחת גלגלי האוטובוס שצריך היה להביאנו לשדה התעופה ובחסדי ה' הצלחנו להצטרף לטיסה שיצאה לארץ. בשנת 1956 התגשם חלומנו – הגענו לארץ הקודש.
השתכנו במעברה ג' במה שנקרא היום "בת הדר". בשבת הראשונה הלכתי רגלית זמן רב לים- חלום שהיה לי עוד מיזד. שם לא היה ים. התנאים לא היו פשוטים במעברה. גרנו בצריף, ובחורף נאלצה מרים לנעול מגפיים עד הברכיים כדי שלא לשקוע בבוץ. הקור חדר דרך קירות הצריף והיכה בעוצמה. בקיץ, לעומת זאת, היה חם מאוד. אף אחד לא חלם אז על מיזוג אויר או מכשירי חשמל כלשהם. כדי לקרר את עצמם היו נוהגים העולים להכניס קוביות קרח לבגדים וכך הרטיבות סייעה להם להרגיש נעים יותר.
 בתנאים אלו, במעברה, ילדה מרים בשבת קודש את בתנו השנייה, עדנה, בסיוע השכנה. מיילדת לא היתה בנמצא. ב"ה מאוחר יותר עברנו לדירת קבע באשקלון בשכונת "שמשון" בעתיקות.
בארץ, נולדה אימה של שירה נכדתי, רחל זמירה שתחי וילדים נוספים ב"ה: יעקב, שושנה, יצחק, שרה, יהודית ויוסי. ב"ה אני רווה נחת רבה מכולם.
תשע"ו

מילון

קבר אסתר ומרדכי
אתר הממוקם בהמאדן (שושן לשעבר) שבפרס, אחת מערי הבירה של המלכים האחמנים. לפי מסורת יהודי פרס, שוכנים בו שרידיהם של מרדכי ואסתר המלכה, והוא משמש כמקום עלייה עבור היהודים במדינה. נוהגים לעלות אליו בחגים, ולהתפלל למציאת זוגיות מוצלחת, או לערוך חתונות.

ציטוטים

”אלה ישוק"- שפרושו- ה' גדול, אין מה לדאוג, ה' יעזור.“

הקשר הרב דורי