מאגר סיפורי מורשת

מבוא:

שמי נימה מרכוס. נולדתי בשנת 1937 בירושלים בבית חולים "הדסה" בהר הצופים.

הורי יוסף קירשנבוים ורבקה ראוך עלו לארץ בשנות ה20 של המאה ה20 מפולניה.

 

אבי היה חבר בגדוד העבודה והיה ממקימי קיבוץ תל יוסף על שם יוסף טרומפלדור אמי  הייתה חברת השומר הצעיר וכשעלתה ארצה חברת קיבוץ מרחביה.  הורי קראו לי נימה מתוך כוונה שפירוש השם הוא מוזיקלי: מיטר של כינור, גוון של צליל. במקורות השם הוא חוט דק מהטלית. מסופר על רבי עקיבא שהיה פורט על נימין של כינור.

 

כבר כילדה אהבתי מאוד מוזיקה ובגיל 8 התחלתי ללמוד נגינה על פסנתר אצל יוסף טל אז גרינטל שהיה מחלוצי המוזיקה בארץ.  מורה, מלחין ופסנתרן. הראשון שכתב מוזיקה אלקטרונית.

גם אחי יאיר שצעיר ממני ב-8 שנים נגן על חצוצרה קלאסית. כל משפחתנו הייתה מוזיקלית והלכנו רבות לקונצרטים. לעתים אני ואחי ניגנו בצמד. במשך כל חיי למדתי וניגנתי על הפסנתר.

 

הייתי מורה  קונסרבטוריון שליד האקדמיה שבירושלים. העמדתי תלמידים רבים שחלקם מנגנים עד היום. אחי הקים חברת שרותי מחשב בשם "חשבים" שנתנה שירותים למפעלים רבים ביניהם משרדי ממשלה. משרד הסטטיסטיקה.

 

ברצוני לספר לכם על ילדותי בירושלים, בתקופת המנדט ועל המצור שהיה על העיר בשנת 1948 עם תחילת מלחמת העצמאות.

 

נולדתי בירושלים בשנת 1937, כלומר 10 שנים לפני קום המדינה. בזמן הכרזת העצמאות והקמת המדינה הייתי בת 10 בכיתה ה' ממש כמוכם.  לפני קום המדינה ישראל הייתה מנדט בריטי. האנגלים שלטו בארץ שנקראה אז פלשתינה, או כפי שהם קראו לה פלסטין. הצבא היה בריטי וכל תפקידי המדינה היו בידיהם. החל מהדואר (הבולים היו עם תמונה של מלכת אנגליה) וכלה במשרד החינוך (תכנית הלימודים הייתה כמו באנגליה אבל בשפה העברית). בראש המנדט עמד אדם שנקרא הנציב העליון והוא היה מחליט בכל עניין.

 

את כל זה אני מספרת לכם כדי לתאר מה היה בירושלים בימים ההם.  בוקר אחד קמנו ללכת לבית הספר והנה לאורך הכביש החוצה את שכונתנו יש גדר תיל. גדר גבוהה שלא מאפשרת לחצות את הכביש. השכונה שלנו בצפון העיר מנותקת מהמרכז. בית הספר נמצא מהעבר השני של הגדר ואי אפשר להגיע אליו מה יהיה? מה נעשה? בינתיים נחכה ונראה.

 

במשך השבועות הבאים היינו שמים פעמינו לגדר צופים ומחכים. מכל קצות העיר הגיעו אנשים בני משפחה וחברים עם סלים עמוסי כל טוב כדי שיהיה אוכל. איך יגיעו הסלים אלינו? תארו לכם כביש די רחב באמצע השכונה, משני צדי המדרכות גדרי תיל. איך יעברו הסלים מצד לצד? האנגלים "המנומסים" התחילו בעבודה עוברים מצד אחד של הכביש,לוקחים סל ומעבירים אותו לצד השני של הכביש. thank you-welcome, thank you welcome עוד סל ועוד סל. עבדו קשה "נדפקו כהוגן". ואנחנו מחכים עוד יום ועוד יום ימים רבים, אבל יודעים שעוד מעט זה ייגמר.

 

בינתיים אין יוצא ואין בא. היו כמה אנשים שקיבלו רישיון מעבר. אבא שלי יוסף קירשנבוים, שקראו לו "קירש" היה לו רישיון מעבר, ולרישיון קראו pass ולמה זכה? כי היה אסיסטנט של אורתופד מפורסם יוסף טרוי, שטיפל באנשים מכל המזרח התיכון, אבא "קירש" היה עובר במחסום ומחזיק את הרישיון מעל לראשו. היה גבוה אבא "קירש" והרישיון היה מזדקר מעל לראשי החיילים הבריטיים.

 

אבא "קירש" הגיע מפולניה בשנת 1923 בעליה ב' והיה ממקימי קיבוץ תל יוסף, על שם יוסף טרומפלדור.  תארו שיותר מחודש ימים לא הלכנו לבית הספר, יום אחד קמנו והנה אין גדרות, אפשר לצאת, הכול נגמר, כי ב-15 במאי 1947 האנגלים אמורים לעזוב את הארץ, הם בדרך לפנות את פלשתינה לאור ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל.

 

אתם יודעים למה ניתקו את השכונה שלנו מכל העיר? כי האנגלים חיפשו אדם שהיה מבוקש מאוד. הוא היה לוחם מחתרת ידוע, לוחם בבריטים והייתה שמועה שהוא מסתתר בשכונה שלנו. ואתם יודעים מה? לא מצאו אותו! שם האיש היה מנחם בגין, לימים ראש ממשלת ישראל בשנים 1977 עד 1983. הוא האיש שעשה שלום עם מצרים. הנינים שלו, הם חברים מאוד טובים של נכדתי נוגה ואני סבתא נימה, הכרתי טוב מאוד את הסבא של הילדים האלה שהוא בנו של מנחם בגין ושמו בנימין זאב בגין, על שמו של זאב ז'בוטינסקי.

 

הגיע היום הגדול כ"ט בנובמבר 1948 הצבעת האום על חלוקת ארץ ישראל. על ההצבעה ודאי שמעתם אבל אנחנו כמעט לא ידענו עליה. כי בימים ההם לא הייתה טלוויזיה ומי חלם על טלפונים ביתיים, גם מקליטי רדיו לא היו. בבית שלנו מר קלחיים שבא מאמריקה הביא אתו טרנזיסטור גדול שפעל על בטריות והיה מדליק אותו כל ערב לרבע שעה בשעת החדשות פותח את החלון והיינו מאזינים מבחוץ.

 

ביום כ"ט בנובמבר כולנו מבוגרים, זקנים, ילדים ותינוקות עמדנו בחצר מתחת לחלון הפתוח ושמענו מהרדיו את ההצבעה. וכשהוכרזו שני שליש מהקולות החיוביים פרצנו בקולות שמחה, שירים וריקודים ושמחנו מאוד. רק המבוגרים היו עצובים ודאגו כי ידעו ששבע צבאות ערב עומדות בפתח וכנראה שתפרוץ מלחמה…  

 

אחרי כמה ימים של שמחה וריקודים הגיעה תקופה קשה. צבאות ערב שלא קיבלו את תכנית החלוקה התאחדו ונערכו למלחמה נגד המדינה הצעירה שבדרך לצבאות המצרים, הלבנונים, הירדנים, הסורים היו כלי נשק וחיילים. למדינה הצעירה היה צבא קטן "צבא ההגנה לישראל" (צה"ל) שבן גוריון ראש הממשלה הראשון הקים משלוש קבוצות של לוחמים שפעלו בזמן המנדט. פלמ"ח, אצ"ל ולח"י.

 

תושבי ירושלים ואנחנו הילדים היינו בין הראשונים שנתקלו בתופעות המלחמה. קודם כל התחילו להפגיז את עירונו במטחים של פגזים שנורו מכפרים ערביים סמוכים לעיר. לא היו מקלטים ותושבי הקומות הראשונות שימשו כמחסה לדיירי הקומות העליוניות. אני ישנה במיטתי וחולמת חלום מתוק. בחלומי הכתה שלנו נוסעת לטיול בכנרת. השמיים כחולים הילדים שרים לפתע צעקות רבות של אמי: "קומי קומי פגזים שורקים מעל לביתנו." ככה כמו שאני בפיג'מה עם פסים ונעלי בית וירדנו אני, אמי, אבי ואחי התינוק למשפחת קלחיים שגרה בקומה ראשונה. שם חיכו לנו מזרנים על הרצפה. ישבנו והקשבנו. בהתחלה שמענו את התותח יורה. קול נפץ גדול ומפחיד, אחריו שריקת הפגז שלשמחתנו עברה מעל לביתנו שריקה צורמת ובעקבותיה קול נפץ. התפוצץ הפגז במקום רחוק יותר. מעניין איפה  ומה קרה שם???  

 

הדרך לירושלים עוברת במעבר בין הרים שנקרא שער הגיא. או בערבית "באב אל וואד". בפסגות הרים אלו היו כפרים ערביים שהיו אורבים למכוניות ויורים עליהן מלמעלה. אחרי כמה נפגעים נסגרה הדרך לירושלים והיא הייתה במצור. מצור פירושו שאין יוצא ואין בא, אי אפשר לעזוב את העיר ואי אפשר להיכנס אליה. בעיר אנשים, נשים, וטף זקנים, צעירים, תינוקות וילדים. אחרי כמה ימים נגמר האוכל בעיר וגם המים בברזים כי הערבים פוצצו את הצינור שמוביל מים לירושלים. גם חשמל לא היה כי חוטי החשמל נקרעו מהפגזים.

 

אתם צרכים לדעת שאז לא הייתה חברת חשמל ישראלית וגם לא חברת מים כי המדינה הייתה מאוד צעירה והדברים האלו היו של הבריטים בזמן המנדט ואם הם התקלקלו לא היה מי שיתקן אותם. כך נשארנו בלי מים, בלי חשמל ובלי מוצרי מזון.לעזרתנו בא הפלמ"ח שהקים שיירות של מכוניות משוריינות שהביאו אספקה לעיר תוך כדי סיכון החיילים והנהגים. היום אם אתם נוסעים בכביש מספר 1 לירושלים תוכלו לראות שרידים של המשוריינים הללו שהוקמו כאתר זיכרון לשיירות שעלו לירושלים. כמו כן הגיעו מכליות מים באותה דרך. כל יום שכונה אחרת הייתה מקבלת אספקה.

 

ומה קיבלנו לדעתכם? קילו אורז, חצי כיכר לחם, אבקת ביצים וקצת אבקת חלב. היה תור ליד המכולת וכל אזרח קיבל את המנה שלו. מכלית המים עמדה בשכונה ואנחנו הילדים עמדנו בתור כל אחד עם פח או דלי וקיבלנו דלי אחד של מים. במים השתמשנו בלי לבזבז אף טיפה. ראשית: לשתייה שנית: לבישול שלישית: לרחצה אני עומדת בתוך גיגית גדולה בידי פחית קטנה וכל המים שאני שופכת על עצמי מהפחית נקווים בתוך הגיגית מי סבון לא כל כך נקיים. המים האלה שימשו לכביסת בגדים שכובסו ביד. גם את מי הכביסה שמרנו בגיגית מכל משמר. בהם שטפנו את הרצפה ובסוף השתמשנו במים שנשארו לשירותים. אתם מבינים שלא היו מספיק מים לכל הפעולות האלו. להתקלח, לכבס, לשטוף רצפה אולי פעם בשבוע. לשירותים השתדלנו להתאפק ולשמור את המים בשבילם.

 

מה ששייך למזון התחלנו לגלות תושייה. למשל יש צמח שנקרא בעברית חלמית ובערבית חובזה זה צמח בר שצומח בחצרות, ליד קירות בתים, בשדות. יש לו עלים ירוקים גדולים והוא מותר לאכילה. היינו קוטפים שקים שלמים של חובזה שטעמה קצת מזכיר תרד, ממנה היו עושים תבשילים שונים, קציצות למשל. בבית הספר בהפסקות היינו יוצאים עם שק גדול וקוטפים שלל של חובזה בבישול היא מאוד מתכווצת כך שלקציצה אחת צריך הרבה עלים.

 

בערב קראנו לאור נרות וגם עשינו שיעורים לאורם. היו גם עששיות נפט שלאורן היה יותר נעים לקרוא. עששית היא מיכל זכוכית קטן שבו הנפט פתיל כותנה טבול בו והכל תחום בגביע זכוכית. את העששית היו מדליקים רק בערב לזמן קצר כי הנפט גם הוא אזל. לכן היה צריך לקרוא ולהכין שיעורים לפני שקיעת החמה כשעדיין יש אור יום. מכל זה אתם מבינים שלא היה קל. אבל כולנו היינו מאוחדים, עוזרים אחד לשני ולאנשים שנזקקו לעזרה.

 

למשל השכנה שלנו לאה שהייתה מבוגרת ובודדה לא יכלה לצאת להביא מים מהמכלית או לעמוד בתור למכולת. אנחנו עזרנו לה. אני עמדתי בתור, אבא קירש הביא מים, אמא רבקה בישלה אורז וחובזה ויאיר אחי התינוק חייך אליה ועשה לה מצב רוח טוב.  המצור נמשך כמעט שנה עם הפוגות ואח"כ סוף סוף קמה המדינה הצעירה שלנו שהיא כיום בת 68. ירושלים שלנו גדלה והתרחבה והיא בירת ישראל המאוחדת.

 

אני חזרתי לגור בה כפי שאמרנו בתחילת סיפורינו "מירושלים לירושלים". 

 תשע"ו

תכנית הקשר הרב דורי

מורה מובילה: אלונה מייזל

מדריכה: ליאורה כהן