מאגר סיפורי מורשת

מירושלים ועד הגולן באהבה- סיפור חייו של אורי דביר

גדלתי בירושלים בשנת 1943. אימי ילידת הארץ ואבי עלה לארץ בגיל 5 מגרמניה. אני ילד בכור, ויש לי עוד 3 אחיות.

גדלתי בירושלים בדירה בבית קומות בחדר אחד גדול. היינו 5 נפשות, שבפינה היה מטבחון בגודל מטר על מטר, והשירותים היו במסדרון שהיו משותפים לעוד 2 שכנים. אבי עבד על משאית כנהג עצמאי. ילדותי עברה עלי במלחמת השחרור כשירושלים הייתה עדין בשלטון הבריטי.

גרתי קרוב ממש לשכונת מאה שערים ואת שנותי הראשונות בלימודים למדתי בבית ספר יסודי דתי בשם תחכמוני בשכונת גאולה בירושלים. ירושלים הייתה מאוד מיוחדת. קרובה מאוד לאויב הירדני כשהיה צריך ללכת ברחובות היינו חייבים ללכת בצמוד לחומה גבוהה שהעירייה בנתה נגד הצלפים של הירדנים. לקראת שבת כל שבוע הייתה אווירה מאוד מיוחדת שמכוניות נסעו ברחובות והכריזו מתי נכנסת שבת. לאחר כניסת השבת הרחובות היו מתרוקנים והיה כיף לטייל בכבישים.

בערך בגיל 5 פרצה מלחמת השחרור. אני הייתי במוסד וזכור וחרוט לי כל חיי כשבאו לפנות את כל הילדים למקום יותר בטוח. חוויית ילדות משמעותית שהייתה לי היא שבערך בכיתה ג' אבא שלי קנה דירה בחולון, והקטע שבו עזבתי את ירושלים היה לי לא קל מכיוון שנפרדתי מחברי שלפחות 2 או 3 מהם אהבתי מאוד. בחולון למדתי ביה"ס היסודי "גורדון" שם גם  הייתי בתנועת הנוער "העובד והלומד". החוויות הכי זכורות לי מאותו תקופה הם הטיולים והקומזיצים.

בגיל תיכון עברתי עם משפחתי להתגורר בקיבוץ מגן. שם המשכתי את התיכון, אך הייתי בו שנה אחת, כי בתקופתי התיכון עלה הרבה כסף לא כמו היום ולהורים שלי לא הייתה אפשרות לממן לי תיכון. השיעורים האהובים עלי היו מתמטיקה ואלגברה, כי אתגר אותי לפתור משוואות ותרגילים.

האירוע שאני זוכר מגיל ההתבגרות הוא הגיוס לצבא. בתקופה זו היו לי בעיות קשות בבית והצבא היה נראה לי כדרך חיים חדשה שאיננה קשורה לתמיכת הורים.  בהמשך כחיל מילואים, התגייסתי במלחמות אבל לא נלחמתי פיזית. התגייסתי במלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. במלחמת יום כיפור עלינו  ככוח עתודה לרמת הגולן מאזור תל עזזית. כשחנינו למרגלות מג'דל שמס. התגלה לנו מחסן מלא עד הגג עם מוקשים חיים, זה היה פחד לא קטן.

אחרי שירותי, בגיל 21-22, ירדתי לאילת והתחתנתי. ונולדו לי שלושה ילדים שתי בנים ובת.

קצרין

בשנת 79 כשקצרין הייתה בערך בת שנתיים קראתי בעיתון על עיר חדשה בגולן. התלהבתי מאוד, והגעתי לקצרין באוגוסט אז כבר היו לי 4 ילדים, כשהילד הקטן היה בן חצי שנה. אשתי עבדה כאחות בקצרין ואני התחלתי לעבוד כשרברב עצמאי. בתחילת קצרין היו רק 700 נפש. בתחילת קצרין אפשר להגיד שהייתה חברה מאוד סגורה ולא היה קל להיכנס כחברים לאותה חברה.  קצרין הייתה בתנופה רצינית של בנייה ובשנה הראשונה גרתי בשיכון. לאחר 3 שנים קניתי בית משלי, שעד היום אני מתגורר בו. תוך כמה שנים ביתי שופץ. לאחר תקופה בקצרין התגרשתי והתחתנתי מחדש ונולדה לי עוד ילדה, ולאשתי הנוכחית הייתה ילדה משלה.

בתחילת קצרין היה רק ביה"ס גמלא. באותה שנה ילדי מאשתי הראשונה הצטרפו למשפחה כי אמם לא יכלה לגדל אותם. ואז קיבלנו משיכון ופיתוח בית יותר גדול ברחבת הדודאים מספר 7. לאחר הגיענו לקצרין הפרנסה הייתה קשה מאחר והייתי שרברב עצמאי. והיה קשה לי להשיג עבודה. הפרנסה הייתה מאוד קשה עד כדי כך שאני ואשתי עבדנו בניקיון בבית הספר "הצבי" בקשת. למרות החורף הקשה 3 פעמים בשבוע נסענו לעבודה. באחת הפעמים כשגם ביתי באה איתנו לעזרה, כשחזרנו מקשת בתי שכבה על החלק האחורי של הטרנספורטר, היה ערפל כבד מאוד, ונסענו מאוד לאט. לפתע הופיע מולי אייל ענק. עצרתי חירום בכדי לא לפגוע באייל. לא עזרו לי כל הצפצופים, הוא נעמד מולי הסתכל עלינו ולעס את מזונו. נאלצתי לרדת מהאוטו ולאחר צעקות וכל מיני "קישתה", סוף סוף החליט האייל לזוז.

עם השנים הכל השתנה לטובה, אהבתי לגולן לעולם לא תפסק!

הזוית האישית

אורי: היה מעניין ביותר לשני הצדדים המשך פורה בכל הכיוונים.