מאגר סיפורי מורשת

כשצביקה שאל אם מוכנה לכתוב "סיפור על הורות" לאסופה שאתם מכינים, נעניתי מיד. כמה קשה זה יכול להיות, כל החיים אני כותבת… ולא ידעתי במה אני מסתבכת. באמת – מסתבכת. בואו נראה מה אני זוכרת. בכל זאת, הייתי בת שנתיים כשנולדתם. נתחיל מזה, שכשאני מתבוננת בדרך בה שלושת בניי הורים לילדיהם אני מקנאה ושמחה. כי לנכדים שלי יש אימא ואבא שחולקים ביניהם את ההורות. שותפים מלאים. כמה מאיתנו כשגידלנו אותם ראינו אבא תופר כפתור, אופה עוגה?

איבן ואני בצעירותנו

איך אצלנו, ממשפחה שבה חלוקת התפקידים הייתה לגמרי "קלאסית" (של אז) יצא שבניי אופים עוגות יום הולדת ועושים "מלאכות" שבדורנו בנים לא התקרבו אליהן? מצלצלים לבקש מרשם לתבשיל ולקבל הנחיות לבשל…אימאלה…מגהצים לעצמם חולצות… !! איך זה קרה? הם גדלו בבית שבו כן, איבן לפעמים בישל ולפעמים תלה כביסה, וכשעשה תפקידי קל"ב הכין סנדוויצ'ים לבית ספר והסיע – אבל אין להשוות. הילדים שלנו גדלו בבית לא רגיל. גם אם לבם של הרבה ישראלים גס היום לא רק כלפי התרומה שהדור הזה, שורת המפקדים היחידה במינה שאיבן היה חלק ממנה לא דומה לשום מה שהיה קודם או אחר כך. כדי להסביר למה מאמינה ככה, אומר שלאיזה דור מפקדים חוץ משלהם "יצא" לפקד על יחידות (פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה) – בכל המלחמות, הפעולות, המבצעים ממלחמת ששת הימים והלאה?

ואנחנו – כן ויתרנו על חיי משפחה – ולו צל צילם, כמו שנראו אצל כל החברים האזרחים שלנו, וגם אם כל כך הרבה אני שומעת – "טוב… הייתם יכולים לבחור אחרת, בעיה שלכם…". אצלנו – זה היה -"אימא, את גידלת אותנו לבד"…ואצלנו, לפחות שלוש פעמים כמעט חטפתי שבץ – כשאנשים עם רשימה באו להודיע ש … לצערם… ואז התברר שאופס, טעו… כן. השפיע.

ואתם יודעים הרי. איבן מת את שנתו ה- 18 עכשיו. הרבה זמן. ובזמן הזה יצא לי לעשות שלום עם האבל על מה שהיה יכול להיות ולא היה. כי כן, למרות שכמובן בבסיס יש דמיון, כשעוד נמצאים על זנב התפישה הפטריאכלית, הדרמות אצלנו באמת היו אחרות. אחרי שבת עם אבא בבית, בימי ראשון כשאבא נעלם לעוד שבועיים שלושה ימים – חום…

שכמו בחברת חשמל היו יופי של בונוסים, שאם הייתי יודעת בזמן אמת, הייתי מקצרת לאיבן את החיים בעוד כמה שנים, כשלקח את טל ואת רני, פצפונים ל"סיבוב" בהליקופטר לפני סיור קו…"נידב אותם" להקמת גדר סביב חברון ושהילדים שלנו הכירו את בקעת הירדן כמו שאפילו מי שגר שם המון זמן לא זכה… שהם זכו ל"דוד קאסם" ולדוד "סלאח" בשנים בהן מי הכיר ומי ביקר בבתים של בדואים? ועוד כאלה ש"הוציאו אותם לשטח" ולימדו אותם בגיל אפס שיעורים בגששות! -פה, עבר חזיר בר, רואים? העשב כבוש ויש גללים..

אצלנו בחצר ברמת הדר בתחילת שנות השבעים טייסי מסוק שובבים נחתו לאסוף את איבן למרדפים וילדים ממש צעירים נופפו.

המשפחה

ומתי שהוא, בתוך כל ה"הוא אף פעם לא היה בבית", איבן בנה לילדים פינת חי שכמוה היו רק נדירות. מה לא היה שם. הוא מצא שובך יונים יפהפה ושיפץ. נסע עם הילדים לפורת, בתל ברוך וקנה כל בעל כנף והביא אווזים, ברווזים, תרנגולות וארנבות (שהביאו נמיות שאכלו את התרנגולות…). לא מצחיק. על התרנגולת פאני אמיר שלי מתאבל עד היום… ולהקת האווזים המשגעת נעלמה יחד עם קבוצת פועלים זרים שכנראה חסרה להם מנת עוף לארוחת כריסטמס…

שאיבן פנה לפורום מטכ"ל לבקש העברה מ"היחידה הזאת" כי -"אני לא מבין, בכל מקום אומרים לי "כן המפקד", וכאן אף אחד לא שם עלי…"  אבל הילד שלו שאל כשהיה ראש אג"מ פיקוד מרכז – "אבא, מה אתה עושה בצבא?" וכשאיבן שאל למה, טל התלונן שזוהר משוויץ שאבא שלו מפקד תורן של כל הבסיס…

וכל הזמן עוברת לי בראש השאלה – האם אני מספרת בכלל משהו "על הורות"…

שלפעמים זה ממש לא היה מצחיק, כשהוא רצה משהו – "עכשיו!!" מאחד הילדים, שגרדו את הראש בהשתאות ולא הבינו, מה, הוא באמת חושב שכאן הם יצאו לחפור גומה לעץ שהביא, בלי שיגיש שבועיים מראש בקשה בשלושה העתקים? וכשבא אלי להתלונן שאף אחד פה לא נותן לו את הכבוד, הייתי עונה ש- להפך. כאן הוא מקבל בדיוק את הכבוד, את הכבוד שמגיע לו… הוא ניסה מאד לגבש אותנו ליחידת קומנדו מתפקדת, לפעמים בסינר הירוק שקנינו לו, שעליו היה כתוב: כן אתה גבר. בצ'כית. ומה שהצליח להעביר להם ויושב על כל שולחן חג, הוא איך עושים כבד קצוץ כמו שלמד מאימא שלו.

לך תסביר לילדים שאבא, שבגיל עשרים ושתיים וחצי כבר היה לו נהג שהביא לו את הבגדים המגוהצים מהאפסנאות, אה… מתרגל לסטנדרטים קצת אחרים…

כשמדברים על הורות – אולי צריך להתבונן בה מזוית אחרת, דרך עיני איבן? היחיד שהיה מבריק בבית הזה היה איבן. הוא טיפס על הקירות כי הילדים שלו לא הצטיינו באופן טבעי כמוהו. ועוד בת הזוג שבחר בכלל הטיפה ל"בינוניות". לא צריך להשתגע – יש גם נעורים. תלמדו אחר כך. תוציאו ממוצע, העיקר שתיהנו מהדרך. זה הטריף אותו. "אם תתני להם קצת עונשים אולי הם ישתפרו…" אממה, אמרה הקלאפטה, אתה רוצה שיהיה לך מה להגיד כאן? תבוא לפעמים להתארח…

קצת שובר את הלב להיזכר, שאמיר היה בן עשרים וקצת כשאיבן מת. ושאיבן היה מתעלף לדעת ששלושת הבנים שלו, שאת הגדול לקחו "רק" למגמה גאוגרפית (ממש בושה, הא?), את האמצעי לא קיבלו לשום תיכון, וגם הצעיר לא בדיוק הצטיין במונחי ציונים, שלושתם – מכוח עצמם, ובלי שום "דחיפה" כי – בבית שאני יצאתי ממנו – מקסימום רצו שתסיימי בית ספר "מקצועי" שיהיה לך מקצוע להציל את עצמך מהיטלר, שיהיה לך מקצוע אם אבא שלך ימות כשאת בת תשע, כמוני, ותצטרכי לעזור לאימא לפרנס… מי חלם? אני בשוק עד היום וגם איבן בטח לא חלם ששלושת הילדים שלו ילמדו משפטים, ומנהל עסקיםֿ ומנהל ציבורי ופסיכולוגיה ויהיו בעלי תואר שני!! ועצמאים ו – ו – ו -.

אבל שמה שהכי חשוב –  בשמו ובשמי "מצדיעה להם בדום מתוח" על ה"מענטשיות" שלהם. על שדאגו לדודה של איבן, פירי, ששכלה את בנה היחיד, חיים שחר, בחווה הסינית, וטיפלו בה עד מותה שנים ארוכות, במסירות לא תיאמן. כי (אולי זו הורות?) – קיבלו בבית דוגמא אישית של מסירות מאבא שהיה בן למופת להוריו ו – כן, אימא  גם… על איך הילדים והבית עומדים (אחרי המדינה! לפני הכל). על האינטגריטי שלהם. על הענווה שירשו מאבא שלהם. על שהם נבונים ומצחיקים ושנונים ואחים מסורים ואוהבים זה לזה – נהדרים, נו, אולי האבולוציה כי אין לי ספק שהם טובים מאיתנו.

האמת היא, שמכאן נראה שהכל עבר כל כך מהר. והאמת היא, שאין לי מושג. חושבת שיש הרבה מזל ולא כל כך הרבה ידע, איך באמת?. ומה שכן יכולה להגיד בלב שלם, שכנראה את הרוב הייתי עושה, ובטח גם איבן, אחרת היום, אבל זו לא חכמה להגיד כזה דבר… כדי להיות, כמו שאבא שלי הסביר למה צייר קריקטורות מצחיקות במחנה ריכוז: "ציירתי מה שראיתי"… וזה "הכי קרוב לאמת". אז הכי קרוב לאמת שלי – לילדים שלי, ולי – יש רשימה ארוכה של פספוסים להצטער עליהם.

טל, רני ואמיר שלי – מחפשים את אבא שלהם עד היום. כל סיפור עליו הם שותים בצמא. ובטח, היינו שנינו אולי – בנסיבות אחרות – עושים דברים אחרת (גם אם לא ידענו מה תהיה המשמעות ואיזה מחיר נשלם בחיים על הבחירה לשים את האידאל שהמדינה צריכה אנשים כמונו, לפני אופציה אחרת). אם אני נוטלת אחריות מלאה על זה, הרי הילדים נולדו לתוך זה ואיש לא שאל אותם. מה שמשונה בכל זאת בסיפור שלנו הוא, שהצלחנו לגדל שלושה אקזמפלארים – שמרוב אהבה וגאווה על "איך שיצאו" – אני מתפוצצת בתפרים… טפו.

היה אחד לוקרציוס, פילוסוף רומאי שממנו אלברט איינשטיין העתיק את עניין ה'הכל אטומים' שטען כבר חמישים שנה לפני הספירה שכשמתים כלום לא נשאר וכל הפנטזיה ש"רואים מלמעלה" היא כדור הרגעה אנושי. אז מה. אז אמר. נדמה לי שיהיה נכון לסכם, שהיה בבית, לא היה בבית, אם אלו התוצאות – איבן משם ואני מפה – אנחנו לגמרי מרוצים. יצא לנו טוב, ההורות.  וכן. נשאלת לא פעם אם "היה כדאי".

אני מוצאת עצמי מופתעת קצת, מהנחרצות החדשה, שכן. היה כדאי. כי יש לנו מדינה. גם אם אני לגמרי במיעוט, גם אם לבי שבור יחד עם שברי החלום שלי על מדינה מתוקנת בכל כך הרבה מובנים והיבטים שכרגע קשה לזהות. היה כדאי, כי היינו שלמים עם הדרך שבחרנו. כי המורשת שלנו, האינדיבידואלית, מהבית, משפיעה על נכדינו. כי עשינו את מה שיכולנו עד הסוף, טבעת בשרשרת של אנשים שחלמו על מדינה. הסבים והסבתות שלי שהיטלר רצח יחד עם מאות קרובים, אימא ואבא שלי שהיו ציונים מהבטן, ואנחנו שהאמנו בדרך.

מוסיפה את זה כאן. כי – לא יכולה שלא. צביקה ביקש לכתוב משהו על הורות. לסיכום, לא יודעת… הורות. מה הבנו, כשנולדו לנו הילדים? כלום. ואחרי המסע הזה – יכולה רק להתבונן – ולהתבונן בתוצאות – בהשתאות ובתודה.

המשפחה

למירה ואיבן נולדו שלושה בנים. טל, בן חמישים וקצת, נולד כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. החליט בגיל צעיר שהוא רוצה להיות עצמאי ועשה מסלול שלקח אותו לזה. למד משפטים עשה התמחות במסחר בינלאומי או משהו והחליט שלא מתאים לו. עשה תואר שני במנהל עסקים MBA כשבמקביל הקים חברה , micon globalיחד עם אשתו ליאורה. יש להם שלושה ילדים נגה, בת 19, נטע בת 17 ואביב בן  12. חיים כבר חמש שנים בלונדון. רני, בן 46, תואר ראשון במשפטים ותואר שני במנהל ציבור. עורך דין. עצמאי ומומחה בדיני עבודה. עבד קודם בבית הדין לעבודה בחיפה. נשוי לגלית וגר במצפה עדי. יש להם שני ילדים, עדי בת 16 ועמית בן 13. אמיר, בן 41, תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה. מטפל בקליניקה פרטית יחד עם אשתו, אורית, עובדת סוציאלית ופסיכותראפיסטית. יש להם ארבעה ילדים (הללויה!!). יובל בן 13, אדווה בת 9 נעמה ושירה, בנות 7. הם נמצאים בלונדון כבר ארבע שנים.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 2: התפול לא נופל רחוק מהצנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

מירה אורן תרמה סיפור נוסף לתכנית הקשר הרב דורי, לקריאתו לחצו כאן

איור של אריה טופור