מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילד יתום ועני להקמת משפחה ענפה

סבא, סבתא ואני בבית החדש שלהם בנתניה
סבא רבתא שלי מחזיקה את סבא שלי (הבן שלה).
ציוני בנשמה

שלום קוראים לי אלי, ויש בידיי תיעוד של יומן חיים שכתב סבא שלי שקראו לו אברהם גפני, משנת1901- 1984.

סבא שלי היה ציוני מילדותו ולכן דאג לדבר עברית. הוא עיברת את שם משפחתו מויינר לגפני. את זיכרונותיו כתב אך ורק בעברית בזמן שעבד כשומר של משאבת המים בפרדס.

הוא כתב "כל פעם שהייתי נשאר אחרי העבודה בפרדס לבד היו מתעוררות אצלי כל מיני מחשבות וזיכרונות והחלטתי להתחיל לכתוב על חיי. הרבה צרות וצער שעברו עלי בימיי נעורי כמה מר וקשה להיות יתום מאבי ולהיות מופרד מאמי ולא ידעתי בית כי הייתי נע ונד בפעם אצל דוד זה ואצל דודה וכל פעם לאכול בשולחן אחר ולסבול כי סך הכל הייתי זר".

סבא אברהם נולד ב1901 בעיר סלוצק ליד מינסק בבלורוס,  את אבו הוא אינו זוכר מכיוון שהוא נסע לאמריקה ונפטר מהרעלת גז בחדר עם חבריו בבית מלון. אמו לא יכלה לפרנס אותו ואת אחותו ולכן היא התחתנה עם גבר אחר שלא רצה לקבל אותו ורק רצה לקחת את אחותו, והוא גדל אצל סבו ואצל דודתו.

הדוד שלו יוסף פלישציק הכניס את רוח הציונות למשפחתו והודות לו הגיעה המשפחה לארץ ישראל. בסופו של דבר הדוד יוסף פלישציק נסע לאמריקה והיה עם משרה טובה והוא שלח כסף אל הדוד ניסן שהיה בארץ כדי שיקנה אדמות.

עליתו לארץ ישראל בסוף חודש אב שנת התרשע"ב (1912)

אברהם סופח למשפחתו של הדוד שמעון עם משפחתו שנסעו לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בגיל 11 יתום והיה כל כך רזה ונמוך שהיה נראה כמו בן 8. הוא הפליג שבועיים באנייה עד שהגיע ליפו. כאשר הגיע ליפו דודו ניסן שהיה בארץ הגיע עם סירה לאוניה כדי לעביר אותם אל החוף. כשהגיעו לנקודת הביקורת כל הילדים התאספו עם המבוגרים והתחילו לדחוף. הטורקים עצרו את המבוגרים, והילדים רצו קדימה ונכנסו לארץ. ככה אברהם הגיע לארץ ללא אישור כניסה.

החיים בארץ ישראל

"כאשר נכנסנו ליפו עלינו על עגלה רתומה לסוס לכיוון פתח תקווה. יותר מחצי מהדרך הלכנו ברגל כי היו רק אדמה וחול והיה צריך לעזור לסוס ולדחוף את העגלה. הם הגיעו לפתח תקווה והדוד ניסן הכין להם דירה שהייתה עשויה מבוץ וקש והגג היה עשוי מפח, לא היה בא מיטות ולכן הם ישנו על הרצפה אבל הם שמחו שהגיעו לארץ ישראל. כל הבניה והעבודה נעשתה בעבודה עברית עצמית, בחצרם הם בנו תנור וכדי להדליק את התנור הם השתמשו בקוצים. מכיוון שלא היו עצים והלחם "שנאפה" בתנור לא היה יוצא אפוי והם היו כל כך רעבים שהם שמחו לאכול "לחם בצק". המשפחה חלתה בקדחת וסבלה מתופעות קשות של חום גבוה וקור ואכלו חינין כתרופה.

החיים בעין גנים – פתח תקווה

בתחילה הוא למד מכיתה ו' ועד כתה ז' בבית ספר "נצח ישראל", ואחר כך בגיל 13 מסרו אותו ל-3 שנים לעבוד אצל פחח תמורת אוכל ולבוש. הוא עזב את בית הספר כי לא היה מי שיממן לו את לימודיו. היו לו ידי זהב והפחח שמואל לימד אותו איך להלחים תבניות לחם.

הם היו לוקחים את הפחים של הנפט ופותחים אותם, מפרקים ומיישרים ועושים מהם כל מיני תבניות. לקראת פסח הוא היה משפשף ומבריק את הכלים, בזמן שהיתה מכת הארבה הייתה דרישה לפחים כדי לחסום את דרכו של הזחל. באותה תקופה הייתה לו כל כך הרבה עבודה שהוא היה נופל מרוב עייפות. פעם אחת הוא חלה בקדחת והיה לו מאוד קר אז כיסו אותו במעיל ובכיס של המעיל היה בישליק (כסף טורקי). בלילה המטבע נפל מהכיס של המעיל והפחח האשים אותו שהוא גנב ממנו כסף. הוא מאוד נפגע כי הוא היה כל כך מסור אליו בלב ובנפש.

בזמן שהאנגלים כבשו את פתח תקווה והסביבה ליהודים הייתה שמחה. כאשר הטורקים ברחו מהארץ הם השאירו שלל רב והתושבים ניצלו את ההזדמנות והיה להם רווח טוב. הייתה להם קבוצה שקראו לה "עין גנים" והם היו מעבדים את הפרדסים. בתקופת האנגלים חייו היו יותר טובים. הוא טייל, בילה והכל היה יותר שמח. הוא למד נגרות אריזה,עבד שנתיים בלי כסף ואחר כך היה משלם לפי ראות עיניו. לאחר השנה הראשונה הייתה לו קבוצת אריזה שהוא ניהל והקבלן שילם לו כבר בשנה השנייה, ובשנה השלישית הוא נהיה קבלן בזכות עצמו כי היו לו ידי זהב. הוא התחיל לחסוך לעתיד.

בחורף הייתה עונת הקטיף והוא עבד באריזה אבל כשהגיע הקיץ הוא אבד בתור מכוונן מוטורים (מנועים). הוא נהיה מומחה בתור מכוונן מוטורים. הוא ניהל את העבודה וניהל עשרה פועלים. הוא היה מאד חרוץ ומוכשר ויצא לו שם טוב בתור בעל מקצוע. והיו לו עוד המון הצעות עבודה מהמון בעלי פרדסים.

הרבה הורים היו שולחים את הבנים שלהם אליו כדי שילמדו ממנו את המקצוע. הוא לימד אותם את המקצוע והתנהג איתם ביושר ולא ניצל אותם. הוא נהיה מומחה לניהול פרדסים וחסך כסף לקנות חלקת אדמה כדי לנטוע פרדס. התארגנו כמה חקלאים וקנו מהערבים חלקת אדמה וחילקו בניהם בהגרלה. והוא זכה ב- 15 דונם.

בשנת 1926 היה ממקימי גן הילדים ובית הכנסת בכפר גנים. כ-40 שנה היה גבאי ובעל תקיעה בבית הכנסת. נוכח מצוקת המים בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 היה שותף לחפירת הבאר הראשונה והמשוכללת של כפר גנים. במשך שנים רבות ניגן בכלי נשיפה בתזמורות שונות ובהן "כינור ציון" ששמה הוסב ל"מכבי אבשלום".  היה מראשוני המתנדבים למגן דוד אדום. חייהם של לוחמי האצ"ל שנפצעו בפעולת יהודייה, נצלו בזכות טיפולו המסור. במשך שנים רבות היה חבר בוועד כפר גנים ופעל לקדם את מוסדות החינוך ואת הספרייה. הוא בנה לעצמו בית קטן מבטון ושם גידל את משפחתו שכללה ארבעה ילדים. כשהילדים בגרו והקימו משפחות משלהם הוא נתן לשתי הבנות הגדולות לכל אחת דונם אדמה כדי שיקימו בית לעצמן.

הוא נטע פרדס וטיפח אותו ומאוד אהב לשיר תוך כדי עבודה. הייתה לו מכוורת של דבורים, לול של תרנגולות, מספר פרות וחמור כדי להוביל את התערובת לתרנגולות ואת התפוזים. בעת הקטיף התפוזים היו נארזים בבית האריזה שהיה בפרדס, ומזה הוא התפרנס ורוב העבודה בוצעה על ידי המשפחה.

אני אלי הבן של הבת חדווה, בתו השניה של אבי, וגם הנכד השני שלו.

מאחר והייתי ילד סקרן, הצטרפתי לכל העבודות של סבא שלי אברהם ועזרתי בעבודה מתוך התנדבות ורצון ללמוד. זכור לי שהייתי מצטרף לאיסוף הדבש, האכלת הדבורים בחורף, האכלת הפרות והתרנגולות, השקיית הפרדס שנעשתה על ידי הזרמת המים דרך תעלות. היה לו בית מלאכה שהוא היה מתקן את כלי העבודה שלו ואני הייתי מחקה אותו, ולומד ממנו את החיים בכפר.

זכורה לי ההתארגנות לקראת שבת שהייתה מלווה בריחות הלחם והעוגות שהגיעו מתנור הפח שבנה סבי בחצר ורעש הפרימוס. לקראת שבת סבי היה מדליק את התנור שמחמם את המים על גבי עצים. לפעמים הייתי הולך איתו לבית הכנסת.

בחצר הבית של סבי היה עץ תות ענק, ותחתיו היינו מתכנסים כל המשפחה והנכדים. סבי בנה ספסלים, שולחן פינג פונג והיינו מבלים את כל החופשות מבית הספר, שותים תה ואוכלים עוגות דבש.

תקופת הצנע

לאחר מותה של אימי מצאתי פנקס מזון שבו יש תלושים. חקרתי את מהות הפנקס והתגלה לי סיפור מדהים על תחילת המדינה כקולטת עליה מכל הגלויות .

בתום מלחמת השחרור מנתה האוכלוסיה כ-700,000 איש. המדינה הצעירה שהייתה לאחר הכרזתה, פתחה את שערי העליה שהיו חסומים בימי המנדט הבריטי וקיבלה המוני עולים, בעיקר  פליטי שואה יהודים מארצות ערב והאיסלם. רוב העולים באו ללא רכוש והיה צורך לקיימם, לדאוג להם למזון, לביגוד, לפרנסה ולמגורים ולו ברמה המינימלית. גלי העליה היו גדולים. בתחילת דרכה של המדינה הייתה ללא תשתית כלכללית, ללא כסף ומטבע חוץ הדרוש לכלכל את המדינה. בשנת 1949 בן גוריון פרש את תכנית הצנע. השלב הראשון הגביל במוצרי מזון ומוצרים בסיסיים, ולאחר מכן גם מוצרי הלבשה והנעלה.

ההקצבה היומית לנפש הייתה מאד מצומצמת והיו מחכים למוצרים. לפעמים לא היו את המוצרים במרכזי החלוקה, ואנשים עמדו בתורים כדי לקבל את קצבת המזון. ההקצבה כללה שמונה ביצים בחודש וטבלת שוקולד לילד פעם בחודש. התפריט התאפיין לפעמים בתחליפים מכיוון שהיה מחסור בחלב וביצים, שהגיעו בכמויות קצובות ועל פי רוב באבקות. בזכות ההקצבה הצליחה המדינה לשמור על מחירים נמוכים יחסית לכלל המזון הן בהנעלה הן בהלבשה ובכלי הבית.

לשם ביצוע התכנית היה צורך במנגנון אכיפה ופיקוח. פקחי המשרד לאספקה וקיצוב הקימו מחסומי ביקורת, חיפשו בכלי נוסעי באוטובוסים ובמכוניות. השוק השחור הפך ונהיה מרכזי ורווח בקרב כלל האזרחים, זאת על אף הפעלת מנגנון פיקוח משומן שעצר אוטובוסים לביקורת ובדק תיקים של עוברים ושבים.

מצב משפחתי היה סביר מכיוון שיכלנו להשיג את מזוננו מהאדמה שלנו. אבל מבחינת ביגוד וריהוט הכל היה מינימלי והכרחי. הבגדים היו צנועים והיינו מעבירים מאחד לשני את בגדינו.

 

הזוית האישית

סבא אלי: שמח שהייתה לי הזדמנות להעלות חוויות מילדותי בכפר גנים, להיזכר בסבא וסבתא שלי ולראות איך המשפחה שלי כדור שלישי מתחברת לסיפורים הללו.

סבתא טלי: כל התהליך מאוד ריגש אותי, לראות את עדן קשובה ומרותקת כל כך לסיפורים שהיו לפני 100 שנה. אני חושבת שנטעו בה הזרעים החשובים של ערכיות, צניעות, יצירתיות, חריצות, הסתפקות במועט ושורשיות ואהבה וקשר לארץ ישראל.

עדן: אם הייתי פוגשת את סבא אברהם הייתי אומרת לו שהוא אדם חזק מאוד נפשית, איך שהוא שרד את החיים הקשים האלה. להיות ילד יתום ששולחים אותו לבד שלא למד, ובכל זאת הוא הצליח להקים משפחה מאושרת ולפרנס אותה בכבוד. אני שמחה שעברנו את החוויה הזו כי אנחנו בדרך כלל לא מדברים על העבר ועל השורשים שלנו ופה הייתה לי הזדמנות ללמוד על העבר של משפחתי. למדתי כי גם החוויות הכי קטנות של החיים, גם הטובות, וגם הרעות, צריך לחוות אותם כי אלה הם החיים. היה לי ממש כיף ללמוד על העבר של המשפחה. חוויתי כל מיני חוויות שלא ידעתי שקרו במשפחה, עצוב היה לי לשמוע על החיים הקשים של סבא אברהם היו רגעים שממש רציתי לבכות, למדתי איך היו חיים בארץ בתחילת ההתיישבות. למדתי שכשאין לך אתה מנסה לתת כמה שיותר למרות שאין לך. למדתי שלא צריך ישר לוותר כשקשה צריך תמיד לנסות שוב.

מילון

כינין
תרופה לטיפול בקדחת הביצות

בישליק
מטבע טורקי

ציטוטים

” "המדינה לאחר הכרזתה, החליטה לפתוח את שערי העליה אחרי המנדט הבריטי וקיבלה המוני עולים."“

הקשר הרב דורי