מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילדות מאושרת בבולגריה לישראל…

דליה מספרת ועדן מתעדת
בית אבות אחוזת אייל באור יהודה
הייתי בת שמונה וחצי כשעליתי לארץ ישראל יחד עם אבא שלי

<?xml encoding="UTF-8">שמי דליה כהן אני בת 68, אימי קראה לי בשם זה משום שאמי אמרה, שכאשר נולדתי היא ראתה את היופי המיוחד שבי, ולכן היא קראה לי בשם של פרח. תמיד היא הייתה אומרת, שאני  יפה  כמו פרח  גדלה ומתפתחת מיום ליום.

נולדתי בשנת 1949, בתאריך 01.01, בכפר קרפצף שבבולגריה.  אני הבת האמצעית להוריי, ישראל ורחל כהן, לאחי הגדול ממני קוראים ליבוריס ולאחותי הקטנה ממני קוראים שושנה.
מקום  הולדתי הוא כפר מיוחד וציורי ומרהיב ביופיו עם נוף מדהים ועוצר נשימה. אני זוכרת שאהבתי לטייל עם אחי ואחותי בכפר, היינו מסתובבים שעות בכפר, ומידי פעם היינו מתיישבים ליד האגמים ומביטים על נוף ההרים והיערות  העוטפים את הכפר מסביב.
למדתי בבית ספר מעורב, הייתי  תלמידה מקובלת מאוד בחברה, הייתה לנו כיתה מגובשת מאוד. אני זוכרת את ההפסקות בהן היינו צוחקות ומבלות יחד. נהניתי מכול רגע בילדותי.
אמא שלי הייתה עקרת בית מעולה במלוא מובן המילה, ביתנו היה תמיד מסודר, נקי ומאורגן, הייתה אווירה של חום בבית. בכל יום כשהייתי חוזרת מבית הספר ועולה במדרגות המובילות לביתנו, הייתי מריחה את ריח האוכל החם והטעים שאמי הכינה לנו תמיד.. (לא ידוע לי במה עסק אבי).
חיי הילדות שלי היו מאושרים. עד שיום אחד ההורים שלי נפרדו.. היה לי נורא קשה להכיל את העובדה שהם לא ביחד יותר.קיוותי שביום מן הימים הוריי התאחדו ושוב נחזור להיות משפחה מאוחדת. ומאושרת.  אבל זה לא קרה. אחי הגדול ואחותי הקטנה נשארו לחיות בבולגריה עם אמי ואני עליתי לארץ יחד עם אבא שלי.
הייתי בת שמונה וחצי כשעליתי לארץ ישראל יחד עם אבא שלי, עברנו לגור בירושלים, בשכונת אבו- תור שהייתה סמוכה מאוד לגבול ירדן, היו שם הרבה ערבים שאיימו על חיינו, אבל חיינו שם בבטחון  וללא פחד ידענו שה' איתנו והם לא יכולים לפגוע בנו.
היה לי קשה מאוד להתרגל לחיים בארץ, הכל היה נראה לי כל כך שונה: קליטת השפה הייתה לי מאוד קשה, ההסתגלות החברתית הייתה שונה מבולגריה, הגעגועים לאחיי ולאמי התגברו והתעצמו , הבית החדש היה שונה, המקום היה אחר לגמרי, התלמידים בבית הספר החדש היו שונים מהתלמידים בבולגריה והייתי פחות מקובלת חברתית, הכל בחיי השתנה..
בסיום כיתה י'א הכרתי בחור יפה תואר, בעל אישיות כובשת ושמו יעקב פיכה, הוא היה הכל בשבילי, נאמן, איש שיחה ודמות תומכת במיוחד. כעבור  זמן מסויים הוא הציע לי נשואים, ההצעה הייתה מרגשת עד דמעות ובלתי ניתנת לסירוב כלל. הסכמתי להצעה בלב שלם. הודענו לכל הקרובים והרחוקים על השמחה ועל החתונה המתקרבת, כולם שמחו בשמחתנו והיו מאושרים באושרנו, אך מה שהעיב והעציב אותי  ביותר, הייתה העובדה שאימי ואחיי היקרים לי מאוד, לא יוכלו להשתתף באירוע החשוב והמאושר שלי.
לאחר מספר שנים נכנסתי להריון, ההריון היה קשה, התעלפתי מספר פעמים במהלך ההריון..
ואז, יום אחד כשהייתי בנסיעה באוטובוס, לאחר יום ארוך, לא חשתי בטוב עקב הריוני, בעודי מסתכלת בחלון האוטובוס ראיתי משאית מתקרבת שנוסעת בנתיב המקביל לנסיעתנו. לרגע לא הבנתי מה קורה ?ומשום מקום, המשאית לפתע שינתה כיוון ונכנסה באוטובוס שבו הייתי, האוטובוס התרסק, שמעתי הרבה צעקות וזעקות שבר מכל עבר. ראיתי הרבה דם בכול מקום. עייני חשכו ואיבדתי את התחושה,  ופתאום מצאתי את עצמי מעולפת על רצפת האוטובוס.התעוררתי ולא האמנתי למראה עייני, קבוצה של רופאים ואחיות עמדו מסביבי, אני הייתי מטושטשת ולא הבנתי דבר. ניסיתי לצעוק ולקבל תשובות אך לא קיבלתי מענה.
לאחר זמן מסויים אחת הרופאות ניגשה אליי בפנים נפולות וחמורות סבר ובישרה לי את הרע מכל:" אני מצטערת לבשר לך את הבשורה המרה, אך בזמן התאונה את הפלת את העובר שלך.. ניסינו הכול אך שום דבר כבר לא היה  אפשרי לעשות". מילים אלו עד היום עדיין מהדהדות באוזניי, לעולם לא אשכח את היום הקשה והטראגי ההוא.
אחרי ההתאוששות הקשה שעברתי, המשכנו את חיינו אך ללא שמחה בבית כי מאז אין לי את היכולת להביא ילדים לעולם.
חיינו יחד 27 שנות נישואים שהסתיימו בפתאומיות. היה לי מאוד קשה, בכיתי המון . רציתי להחזיר את הזמן לאחור אבל החיים ממשיכים. כיום אני והגרוש שלי שומרים על קשר הוא נמצא בבית אבות קרוב לבית אבות שבו אני נמצאת. ניסיתי להמשיך בחיי ולהכיר מישהו אחר ולבנות חיים חדשים. אבל לא יכולתי להיות עם מישהו שהוא לא הוא…
כיום אני נמצאת בבית אבות "נאות אבי". אני אוהבת מאוד את המקום, את הצוות התומך והמתנדבים הנהדרים שאני כל כך שמחה לראות אותם בכל פעם מחדש.  אני מעדיפה להיות בבית אבות במקום להיות בבית, כמעט כל שבוע מגיע מכר שלי שמבקר ומשמח אותי על בסיס קבוע.
החלום שלי הוא  לטוס לארץ הולדתי, בולגריה, לפגוש את האחים שלי ולראות מה שלומם? לשמוע מהם על חייהם, על משפחתם ומה קרה לאחר שאני ואבי הגענו לארץ? .
אני מודה לכל המתנדבות הנחמדות שכל כך שימחו אותי והסתקרנו לדעת את סיפור חיי, זה ממש משמח אותי. אני מאחלת להם רק הצלחה בכל.
העשרה
בולגריה: "היא מדינה בחצי האי הבלקני במזרח אירופה גובלת עם רומניה בצפון, ים השחור במזרח, יון וטורקיה בדרום. הקהילה היהודית בבולגריה היא מרובת קהלים.
אבו תור– שכונה בירושלים: "אַבּוּ תוֹר, הידועה גם בשם גִּבְעַת חֲנַנְיָה, היא שכונה חצויה יהודית-ערבית בירושלים, מדרום לעיר העתיקה. ממוקמת מדרום לעיר העתיקה בירושלים, השכונה נמצאת על גבעה. לאחר מלחמת העצמאות עבר קו גבול שחילק את השכונה לחלק היהודי שהיה במעלה הגבעה נשלט ע""י ישראל והחלק  הערבי של השכונה בחלקה התחתון נשלט ע"י ירדן".
תשע"ו

מילון

בולגריה
היא מדינה בחצי האי הבלקני במזרח אירופה גובלת עם רומניה בצפון, ים השחור במזרח, יון וטורקיה בדרום. הקהילה היהודית בבולגריה היא מרובת קהלים.

שכונת אבו תור
אַבּוּ תוֹר, הידועה גם בשם גִּבְעַת חֲנַנְיָה, היא שכונה חצויה יהודית-ערבית בירושלים, מדרום לעיר העתיקה. ממוקמת מדרום לעיר העתיקה בירושלים, השכונה נמצאת על גבעה. לאחר מלחמת העצמאות עבר קו גבול שחילק את השכונה לחלק היהודי שהיה במעלה הגבעה נשלט ע""י ישראל והחלק הערבי של השכונה בחלקה התחתון נשלט ע"י ירדן.

ציטוטים

”אני מודה למתנדבות ששימחו אותי והסתקרנו לדעת את סיפור חיי, אני מאחלת להם הצלחה בכל“

הקשר הרב דורי