מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילדות לבגרות

סבא עוזי ונכדתו עמית בבילוי משותף
טיול פרידה מסיני, רגע לפני החזרתו.
ילדותי בצפת והמעבר לעיר הגדולה, תל אביב

נולדתי בצפת, בשנת 1949, בבית משפחת קאלך.

תמונה 1

 שמואל       שרה     רבקה

בבית זה התגוררו סבא שלי הרב שמואל קאלך, עבד כשען וצורף. עבודות האמנות שלו נחשבו למשובחות ביותר בארץ. סבתא שלי, אשתו, רבקה קאלך שהייתה אמונה על גידול הילדים והנכדים ודאגה להם. אמא של רבקה, רחל דויטש סבתא רבתא שלי המיילדת המדופלמת אשר רכשה את מקצועה בעיר וינה, בירת אוסטריה והייתה המיילדת הראשונה בארץ אשר יילדה דורות רבים, הוריי פתחיה ושרה שטיינר  (שמיר) ואח שלי שלמה. ביום בו נולדתי אמי טיפסה על עץ כדי לקטוף פירות, עוד באותו אחר הצהריים נהיו לה ציריי לידה טרם זמנם, מיד קראו לסבתא שלה רחל בת 84 שתיילד אותי.

תמונה 2

לאחר הלידה שקלו אותי על משקל שעשוי מחבל שבתחתיתו יש צלחת, שמו אותי בצלחת ולהפתעת כולם אני תפסתי את החבל כדי לא ליפול, הייתי תינוק בריא 3.75 ק"ג. שמי עוזי, נקראתי על שמו של יוסף מזרחי, שכינויו המחתרתי באצ"ל היה עוזי, הוא היה מפקד האצ"ל במחוז ת"א (אבא שלי היה סגנו) ונהרג כשפרץ בראש הכוח של האצ"ל ליפו ביום הראשון של מלחמת השחרור.

היסטוריה משפחתית

אבי עלה ארצה בגיל 15 מהעיירה סטרי שהייתה בפולין. עלו ארצה 6 אחים וההורים, עוד 5 אחים הגדולים יותר ומשפחותיהם נספו בשואה. מצד אימי אני דור שביעי בארץ, ממשפחת הרב העלי"ר (הלר) מפראג שהתיישבה בצפת בשנת 1860.

זיכרונותיי מצפת

בגיל שנתיים הוריי החליטו לעבור לעיר הגדולה תל אביב על מנת להיות קרוב למרכזי תעסוקה אך צפת עדיין נשארה בליבם ולכן בחופשים ובחגים היינו נוסעים לצפת. הנסיעה נמשכה 5 עד 6 שעות, באוטובוס אגד. נסענו לחיפה ומשם לצפת. בעבר לא הייתה מכונית משפחתית לכל משפחה ולא היה אוטובוס ישיר.

בדרך בין חיפה לצפת האוטובוס היה עוצר במעיין, הנוסעים ירדו, שתו מים התרעננו, היה שם קיוסק שהעשירים קנו בו אוכל וחטיפים.לאחר כחצי שעה אספו את כולם והאוטובוס המשיך בנסיעה, איטית בעליה, בכביש צר בצד אחד תהום ובצד שני הר.

אמא שלי סיפרה שכשהיא הייתה ילדה הם "נסעו" מצפת לחיפה בשיירת חמורים, והחמורים אהבו ללכת על שפת התהום ממש, כך שהרוכב היה עם רגל אחת מחוץ לשביל, מעל התהום.

בערך בגיל 10, אני אהבתי לרדת מצפת לנחל עמוד במרחק כמה קילומטרים מהבית, שם היה נחל זורם עם מים נקיים, היו שם תאנים, עצי אגוז מלך ענקיים וגפנים.

דבר נוסף שאהבתי לעשות זה לשחק שח-מט עם סבתה של אימא שלי, היא הייתה בת 98, ואני בן 14. היא הייתה "מרמה" אותי כשהייתה מזיזה כלים לא לפי הכללים, אני ויתרתי לה ונתתי לה לנצח, כי הייתה מבוגרת מאד. היא גם הייתה תופסת זבובים שבאו למשחק, למדתי ממנה לתפוס זבובים. היא הייתה מציבה את שתי הידיים משני צידי הזבוב במרחק די גדול כך שהוא לא פחד, והייתה מקרבת אותם לאט כל כך שהוא לא שם לב, כשנשאר מרחק קטן 5 ס"מ הייתה סוגרת בבת אחת ומוחצת אותו.

תל אביב

גרנו ברחוב החלוצים בדירה קטנה, הוריי, אחי, אני, ואמא של אבי. אבא של אבא שלי נפטר לפני שנולדתי ואחי נקרא על שמו.

אח"כ אמא של אבא שלי נפטרה, ואנחנו עברנו דירה לצפון תל אביב ברחוב אבן גבירול, ליד נחל הירקון. באזור שלנו, הרחוב לא היה סלול, היה חול שבחורף היה זרוע שלוליות. בשביל להגיע לחנות מכולת בצד השני של הרחוב, שמנו אבנים גדולות שאפשרו לנו לעבור בלי להירטב בשלולית. כשלא היו שלוליות שיחקנו שם כדורגל. מכוניות לא הגיעו לשם כי לא היה כביש.

בירקון היו סירות, פעם שטנו בסירת מנוע במעלה הירקון עד "7 תחנות" וחזרה, היו גם סירות קטנות עם משוטים. חבר שלי ואני היינו באים למעגן ביום שישי או שבת, מנקים סירות ובתמורה בעל הסירות היה נותן לנו לשוט בסירה. הנחל היה נקי, היו בו דגים, ברווזים ותנים בעיקר בצד הרחוק של הנחל. אף פעם לא הצלחתי לדוג דג, רק אחי הצליח פעם לדוג צלופח, והחזיר אותו למים.

אחרי שנים החליטו להעביר את הביוב של תל אביב דרך רחוב הירקון לתוך הירקון. בנו צינור בטון גדול מתחת לאדמה, לפני שהזרימו בו ביוב, היינו נכנסים לצינור והולכים בו עד הירקון. בתוך הצינור היו הרבה חולדות שמצאו בו בית נאה. בסופו של דבר החליטו שהפרוייקט גרוע מאד מבחינה אקולוגית (למרות שהמילה הזאת לא הייתה מוכרת אז). הפסיקו להזרים בו ביוב, ואח"כ סגרו את הפתחים שלו ולא יכולנו לעבור שם יותר.

למדתי בבי"ס תיכון עירוני ד' שהיה במרחק קילומטר מהבית, הלכנו ברגל לבי"ס, אפילו אופניים לא היו. בכלל הלכנו הרבה ברגל, לפעמים הלכנו בשבת ברגל לרמת גן לבקר את אחות של אמא שלי לאה ובעלה.

כשהייתי בערך בן 15 התקינו לנו טלפון בבית, לא סלולארי ולא אלחוטי, הוא היה מחובר לקיר באחד החדרים ורק משם יכלו להתקשר, אבל לא היה למי להתקשר מפני שלרוב האנשים לא היה טלפון. התקשורת הייתה בעיקר במכתבים, והיה גם אפשר לשלוח מברק בדואר, המברק היה מועבר לתחנת דואר אחרת שם היה מודפס ומועבר עם איש הדואר כמו שאר המכתבים לביתו של הנמען.

טלוויזיה הייתה כבר, בלי צבע, שחור לבן. אח"כ המציאו את הצבע, אבל בארץ מחקו את הצבע מהשידורים בשביל לאנשים לא יבזבזו כסף ויקנו טלוויזיה צבעונית. אז מישהו פיתח מכשיר שמבטל את ביטול הצבע וקראו לו אנטי מחיקון. לא היו מחשבים בכלל, כשהפקידו כסף בבנק, היה פנקס שהפקיד היה רושם בו כמה כסף הופקד וכמה משכו, וכמה נשאר.

הייתה עיתונות שהביאה לידיעת הציבור את מה שהתאים למפלגת השלטון (מפא"י- מפלגת פועלי ארץ ישראל). מאוחר יותר יצא לאור עיתון עצמאי אחד "העולם הזה" שהיה "חצוף" וכתב מה שרצה בלי צנזורה. הוא היה הביטוי הראשון של חופש הדיבור ודמוקרטיה במדינה.

היה פנקס אדום (כמו במדינה קומוניסטית) של חברות בהסתדרות הכללית (מוסד של איגוד עובדים שהקים חברות ציבוריות מכספי המדינה). מי שלא החזיק פנקס אדום לא יכול היה לקבל עבודה בחברות ציבוריות, שהיו שייכות להסתדרות הכללית, שהן היו רוב מקומות העבודה בארץ. העובדים ידעו שהם גם חייבים להצביע בבחירות למפלגת השלטון מפא"י, ואם לא יעשו כך- יפוטרו.

בגרות

בצבא התגייסתי לחיל האוויר, שרתתי כנווט במטוסי "פאנטום" שהיו מטוסי הקרב החדישים והמשוכללים ביותר בתקופה זו. בטייסת "האחת" המפורסמת, שטסו בה בין היתר מפורסמים כמו: דני חלוץ, רון חולדאי, איתן בן אליהו, רן פקר. בשנת 1970 השתתפתי במלחמת ההתשה שבה הטייסת שלי ספגה אבידות רבות, כולל מפקד הטייסת האגדי שמואל חץ, שנהרג בתקיפת סוללות טילים.

בהמשך השתתפתי גם במלחמת יום כיפורים ומלחמת שלום הגליל. גרנו בעיקר בבסיסי חיל האוויר, עברנו דירה 14 פעמים, שפרה (אשתי) והילדים היו צריכים להתמודד עם אתגרים של סביבה וחברה חדשה כמעט בכל שנה.

טיולים וטבע

תמיד אהבתי לטייל, כשגדלתי חבר שלי לימד אותי לגלוש עם חבל במפלים במדבר יהודה (סנפלינג).

טיילתי עם חברים, בעיקר עם אריאל שגם הוא היה טייס מצטיין, והיינו דומים כמו אחים תאומים.  טיילנו כמעט בכל הנחלים במדבר יהודה, בנחלים בסיני לפני שהחזירו את סיני למצריים, וברמת הגולן. בטיולי סנפלינג אפשר להגיע למקומות שאינם נגישים בלי חבל.

שפרה, לא עשתה סנפלינג, אבל הילדים, שירי וישי, שמחו להשתתף בכל טיול אפשרי.

באחד הטיולים, בנחל זוויתן תיכון ברמת הגולן, במפל האחרון נפל אבי מור, חבר קרוב, מראש המפל 18 מטר לבריכת מים גדולה חשוכה ועמוקה. בנפילה נפצע בראש, כנראה התעלף וטבע בבריכה. הבן שלי ישי קרא לי, קשרתי חבל מהר וירדתי במהירות, ומשכתי אותו מתוך המים, הנשמתי אותו תוך כדי שחיה, ובסופו של דבר בעזרת שאר הקבוצה שלנו שחינו איתו לשפת הבריכה והצלנו אותו.

תמונה 3

המסמך הוא תעודת נתינות פלסטינאית מתקופת המנדט בריטי משנת 1927 על שם סבא שמואל קלך צורף זהב, שהיה קודם נתין אוסטרי וגר בצפת.

הזוית האישית

עמית: אני מאוד נהניתי להיות עם סבא בתוכנית זו וללמוד על עברו בארץ. עוזי: היה שווה כל רגע לשתף את עמית בחוויות ואירועים ממהלך חיי, המפגשים הבליטו לי את השינוי העצום בעולם ובמדינת ישראל בתקופה קצרה של כ-60 שנה.

מילון

חצי האי סיני
חבל ארץ שהוא בצורה של חצי אי, מדרום לישראל משתרע עד אפריקה מחבר למצרים שטחו בערך פי שלוש ממדינת ישראל. ישראל כבשה אותו ממצרים במלחמת ששת הימים בשנת 1967 והחזירה אותו בהסכם השלום עם מצרים בשנת 1982

ציטוטים

”"הוריי החליטו לעבור לעיר הגדולה תל אביב, אך צפת עדיין נשארה בליבם"“

הקשר הרב דורי