מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילדות לבגרות שינוי מקום ששינה לי את החיים

אנו בתחילת תוכנית "הקשר הרב דורי"
בתמונה זו סבתא שלי מתחילה את כיתה ט'.
מילדה מבוהלת ושלא אהבה ללמוד הפכתי למורה מצטיינת וסגנית מנהלת.

קצת על ההורים שלי

קוראים לי רינה, אני בת שנייה מתוך שתי בנות להורים ציפורה (פייגה) ויצחק (ארנסט) הילר. אבי נולד בצ'כיה, ילד שלישי מתוך שמונה ילדים ממשפחה דתית, אבא שלו היה חזן. אמי נולדה בחלק של רומניה שנקרא בוקובינה, שלפני מלחמת עולם הראשונה היה שייך לאוסטרו הונגריה, שפת האם שלה היתה גרמנית. היא היתה בת יחידה, הם היו 5 אחים.

בגיל 5, נשארה ילדה יתומה. אביה הלך למלחמה ושם נהרג ואחרי מספר שנים, נפטרה אימה ממחלה. אחרי ששני הוריה נפטרו, גידלה אותם סבתא שלהם.

חיי ילדותי

נולדתי בבוקרשט, עיר הבירה של רומניה, בשנת 1948. כשהייתי בת שנה, עברנו לכפר הנקרא רוזנוב, מפני שאחרי מלחמת עולם שנייה, החיים היו קשים בעיר. בכפר זה לא היה חשמל ונאלצנו לחיות בלי אור, אך היה בכפר זה נוף מדהים גם בקיץ וגם בחורף. הייתי ילדה שובבה, שיחקתי רוב הזמן בחוץ. הייתי גם מאוד אמיצה, לפי זכרוני כבר בגיל 6 הייתי קמה בשעה 5 בבוקר והולכת לעמוד בטור ללחם, בכל מזג אוויר. לפעמים הייתי נוסעת ברכבת לעיר לבד במרחק של 20 ק"מ, כדי לקנות לחם לבן לאבי או כדי ללכת לחוגים במועדון חוגים.

בכפר שבו גדלתי, היו בסך הכול 5 משפחות יהודיות. כבר מגיל קטן סבלתי מאנטישמיות. המקרה שהכי כרוך בזיכרון שלי הוא, כשהייתי בכיתה ה' היה מקובל שהכיתה יוצאת לעזור באיסוף כותנה והמורה הטילה עליי להישאר בכיתה כדי לשמור על התיקים ואז הילדים שאלו למה היהודייה נשארת בכיתה ולא יוצאת לעזור? והמורה נאלצה להגיד לי שאני צריכה לצאת לעזור גם. אבי לימד אותנו חינוך יהודי ובכל חג היינו נוסעים לבית הכנסת הנמצא בעיר. כשסיימתי את בית הספר, היינו צריכים לעזוב את הכפר ולעלות לארץ ישראל.

התחלת חיים חדשים בארץ

בשנת 1961, כמה ימים אחרי יום כיפור, עלינו למדינת ישראל. בארץ, היתה לנו משפחה די גדולה וניסינו להשתלב בתוך קיבוץ כפר גליקסון. בישראל, אנו ילדי הקיבוץ, למדנו במוסד שנקרא אלוני יצחק והיו איתנו הרבה עולים מארצות שונות. במוסד זה סיימתי כיתה ח', בינתיים ההורים שלי עזבו את הקיבוץ ונסעו לעיר. בכיתי מאד כי לא רציתי להתחיל כיתה ט' במוסד. כיוון שלא היה לנו מספיק כסף כדי ששתינו נצא לגור עם ההורים. אחותי יונה ויתרה לי כיוון שאני לא למדתי כלום וחשבה שאם אגור עם ההורים אצליח יותר.

מגיל קטן התגלה אצלי כישרון התפירה. כשהייתי במוסד, תפרתי בשיעורי מלאכה שמלה שכול המוסד דיבר עליה. כדי לשכנע את ההורים שלי להוציא אותי מהמוסד, אמרתי להם שאני לא רוצה ללמוד בתיכון רגיל, אלא ללמוד את מקצוע התפירה. אבי הלך וחיפש בשבילי בית ספר לתפירה, אחרי שמצא הבטיח לבית הספר, שאני אהיה תלמידה מצטיינת. וכך התחלתי את כיתה ט' ובאמת כמו שאבי הבטיח, הייתי תלמידה מצטיינת גם בתפירה וגם במקצועות האחרים והתקבלתי בקלות לסמינר של מורות לאופנה, שגם את זה עברתי יפה. כשסיימתי את הלימודים, ביקשו ממני לבוא ללמד את כיתות ט', בבית הספר שבו אני למדתי.

חיי חברה של שנות ה-60

כפי שרואים בסרטים, כך היו חיי התחילו מסיבות ריקודים סלונים. בינתיים עברנו לחולון ושם הכרתי חבורה של עולים חדשים, בעיקר מרומניה ופולין. היינו יושבים בערבים על הגדר צוחקים ומפטפטים ובימי שישי היינו עושים מסיבות. בחבורה זו הכרתי את החבר הראשון שלי, שכיום הוא בעלי. קוראים לו אדריאן הוא בן יחיד שעלה ארצה בשנת 1961.

תקופת חברות שנמשכה שש שנים

תמונה 1

אני ואדריאן היינו סה"כ ילדים, הוא היה חודשיים לפני צבא ואני התחלתי תיכון. כל החברה עשינו מסיבה לכבוד גיוסו לצבא ואני חסכתי מספיק כסף כדי לקנות לו מתנה. הקשר ביננו במשך שלוש השנים, כשהוא היה בצבא, היה קשה. לא היה אז טלפון בבית או סלולרי לכל אחד, היינו יכולים לתקשר רק דרך מכתבים ואני ילדה בתיכון כל אחר צהריים, הייתי מחכה למכתב ממנו… כשבסוף שירותו בצבא היו לי מאה מכתבים ממנו. כשהוא היה מגיע הביתה, היה שורק מלמטה מנגינה מיוחדת ואני רצה במדרגות לכיוונו. אמי כעסה עלי מאד שהוא היה שורק ולא עולה ודופק בדלת כמו כל בן אדם נורמלי.

ברגע שסיימתי סמינר למורות והוא עבד קצת, החלטנו שנינו להקים משפחה כשהוא בן 24 ואני 21.

הקמת משפחה

אחרי תקופה עברנו לגור בתל-אביב יחד עם הוריו.

כשהייתי בת 24, נולדה לנו בת ראשונה ששמה איריס. כשהייתה ביתנו בת שנה בלבד, פרצה מלחמת יום הכיפור. אדריאן נקרא לצבא ואני נשארתי בבית עם הוריו וילדתי בת השנה. חצי שנה היה בצבא וכאשר חזר לא היה אותו בן אדם.

בינתיים הוריו עברו לבית אחר ואנו נשארנו שנינו ואיריס. כעבור תקופה מסוימת, נכנסתי להריון שני. כאשר הייתי בערך בחודש שלישי, בלילה שמעתי פיצוצים. הלכתי לכיוון החלון וראיתי מחבלים מתחילים לירות לעברנו (הבית שלנו היה ברחוב גאולה 5 צמוד למלון סאבוי). בעלי שלח אותי ואת איריס לחדר אחורי. הוא רצה להוריד אותנו עם סדין, אך מהר מאד ראה שהמחבלים לא נכנסו לחצר הפנימית והוריד אותנו עם סכין בידו, הוא הצליח להוציא אותי ללא פגע לחצר האחורית ושלח אותי במונית להוריי שגרו בחולון. הוא הלך לעזור ליתר השכנים לצאת מהבניין. היתה תקופה קשה גם פיזית וגם נפשית, אך עברנו אותה ונולדה לנו ילדה שנייה, שקראנו לה סיגל (ביתה הבכורה, ששמה תמר, נמצאת איתי כאן בתוכנית הקשר הרב דורי) . קנינו בית חדש בחולון קרוב להורים שלי.

החיים על חבל דק

שלושה חודשים לפני החתונה של ביתנו הגדולה, התגלתה אצלי מחלה (סרטן השד) ששינתה לי את החיים אך גם חיזקה אותי.

הזוית האישית

סבתא: תמר תודה רבה שבחרת בי כדי לעבור איתך את המסע. תמיד תסתכלי על הטוב ולא על הרע.

מילון

התמדה
תמיד לעשות את מה שאת/ה אוהב/ת ולא לעשות קיצורי דרך בחיים.

ציטוטים

”"בלע את הלשון"“

הקשר הרב דורי