מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1950 בפתח תקווה, העיר אשר אליה הגיעו הורי שרה ויוסף רבי, כשעלו מסלובקיה-הונגריה. אימי כשהייתה בת 16 נלקחה למחנה אושוויץ ובשל שליטתה בשפה הגרמנית נשלחה לעבוד במשרדים של ד"ר מנגלה שהיה "מלאך המוות של אושוויץ". אבי בזמן המלחמה ברח אל היערות בקרבת עיר הולדתו ושם הסתתר עם אחיו ואמו כל תקופת המלחמה, כשאחותו שנשארה בעיר בחזות של נוצרייה השאירה להם מזון אחת לשבוע במקום מוסכם.

הוריי נפגשו לאחר המלחמה, נישאו  ועלו לארץ בשנת 1949. אני נולדתי שנה לאחר מכן בפתח תקווה כבן למשפחה מודרנית אך חרדית למדתי במוסדות חינוך חרדיים בירושלים, ישיבת קול תורה וישיבת חברון.  למרות חשיבות לימוד התורה דעתי הייתה, כי חייבים לשרת את העם במסגרת הצבאית וכשהגעתי לגיל גיוס עברתי לישיבת ההסדר – לישיבת הכותל, שהוקמה בתקופה ההיא לאחר שחרור העיר העתיקה. באותה עת נקשרתי מאוד לירושלים ובעיקר לעיר העתיקה שבה סיירתי רבות, בשווקים ובסמטאות, בגגות ובחצרות המגוונות, בתי הכנסת החרבים מאז מלחמת השחרור, בכנסיות ובמסגדים. הכל היה מרתק, מעניין ומסקרן.

את השירות הצבאי עברתי בנח"ל המוצנח בגדוד 50 אך בסיום השירות עברנו הסבה לשריון במסגרת זו לחמנו במלחמת יום הכיפורים בגזרת תעלת סואץ. בקרבות הבלימה נכנסנו למארב טילים מצרי שבו נפגעו מספר טנקים עם נפגעים מקרב החיילים. גם הטנק שלי נפגע מטיל ישיר, אך בנס נותרנו ללא פגע. מפקד הגדוד אמנון אשכול מקיבוץ עין המפרץ ניהל את העניינים בשקט בשלווה שהשאיר בנו את הרצון והביטחון להמשיך את המלחמה ולחצות את תעלת סואץ דרומה עד לפאתי העיר סואץ.  בתום המלחמה שמעתי וקראתי על חיילי שריון שנאלצו לברוח בלילה מהטנק שנפגע, ואני שהיו לי בעיות בראיית לילה, רציתי לעזוב את גדוד הטנקים, כי איך אוכל לברוח בלילה אם אצטרך?, אך אמנון המג"ד אמר לי משפט חשוב: "צה"ל נועד במטרה להילחם ולא כדי לברוח", משפט זה ערכי ועקרוני נשאר חרוט בליבי זמן רב. למרבה האירוניה אמנון המג"ד התעוור בשנות השבעים לחייו ואף אני הולך ומתעוור בדרך לעיוורון מוחלט.

לאחר סיום השירות הצבאי עברתי ללימודי כלכלה באוניברסיטת בר אילן. באותה עת צעירים חלקם בעלי משפחות מגוש אמונים, שהאמינו בחשיבות ההתיישבות היהודית בשומרון חיפשו מקום שיאפשר להם להיאחז ולהתיישב בו. הצעירים יצרו קשר עם הקבלן הבונה את המחנה הצבאי בהר בעל חצור וקיבלו ממנו בקבלנות משנה לביצוע הקמת גדר המחנה. לאחר מספר חודשי עבודה נכנסו ללינה באישור, במחנה צבאי ירדני נטוש באזור שהפך ברבות הימים ליישוב עפרה.

אני שהאמנתי ביישוב חלקי הארץ ההיסטוריים, הצטרפתי ליישוב עפרה כחצי שנה לאחר תחילת הקמתה, עבדתי בעיקר בהקמת הגדר, עבודה לא קלה, אורכה של הגדר כ – 4.5 ק"מ בשטח טרשי עם מדרגות סלעים המקשות על ביצוע עבודות החפירה ויציקת הבטון לעמודי הגדר. עליית העובדים להר נעשתה על ידי רכב היישוב ובבוקר אמנם לא הייתה בעיה בהסעה אך בגמר העבודה נאלצנו להמתין זמן רב עד להגעת ההסעה ולא פעם העדפנו לחזור ברגל במורד ההר מרחק של שלוש וחצי קילומטר, עד ההגעה ליישוב. אהבתי את העבודה באוויר ההרים ואת המרחבים הקסומים שבאזור, אהבתי לסייר ולטייל באזור בסביבת הכפרים הערביים והאמנתי שהתושבים יתרגלו לנוכחות הישראלית וישתלבו במדינה כמו ערביי ישראל.

גרתי בבית  הרווקים, בית ירדני ישן שנקרא בית השייך עם מטבח משותף וחוויות של עשייה ופעילות. חברה מהיישוב הכירה לי את חברתה מקיבוץ חפץ חיים וכך הגעתי לחתונה עם רעייתי לעתיד.

חתונה בלתי נשכחת

את החתונה שלנו לא שוכחים בקיבוץ חפץ חיים משם באה אשתי,  בכל ביקור שלנו בקיבוץ דאגו החברים להזכיר לנו את הקור והרוחות העזות שחוו המסכנים בחתונה. אנו קבענו את יום החתונה לאמצע הקיץ, בחודש יולי בה' תמוז 7.7. תכננתי לערוך את החתונה בחוץ על הכביש ע"י בית ספר שדה. עם בעלת קייטרינג מומלצת ותזמורת חסידית מובחרת. בבוקר החתונה כבר הרגשנו את הרוחות אבל אני כדרכי מאז ולתמיד לא מבטל תוכנית בגלל מזג אויר. רבים התנדבו לעזור בעריכת החתונה, חגי קדמון שלח פרחים מכפר מיימון, יוסי אינדור סידר את התאורה, יאיר בשן היה אחראי על הקמת בימת החופה השולחנות והכיסאות. הבנות הרווקות קישטו את כסא הכלה ומקום החופה, כולם עסוקים בחתונה והרוח התגברה לה ואני בשיא האופטימיות אמרתי "עד הערב יירגעו הרוחות'. הרוחות לא נרגעו אבל אני הלכתי להירגע בשינה בחדרי שברווקיה שלא יטרידו אותי בתחזיות שחורות.

ישנתי היטב  עד שהגיעו ראשוני משפחת הכלה משפחת פלדהיים. סבא אהרון העז והעיר אותי ללכת לחופה, התקלחתי התלבשתי במהירות. מצאתי את החליפה עם טבעת הנישואין שבתוכה ובחפזה ענבתי את העניבה ורצתי לחופה. החופה הייתה מדהימה על במה מעוטרת ומקושטת כשברקע השמש השוקעת המבליחה קרני אור אחרונות בינות לעננים הכהים ההולכים ומשחירים. לאחר החופה הורכבנו על גבי טרקטור כמנהג הקיבוצים אל חדרי שלא מזמן התעוררתי בו. נכנסנו לחדר שכחנו מהעולם ובחוץ התחוללה סערת רוחות עם רוח לא מצויה שהפילה את הכיסאות והעיפה את הצלחות, המפות והמפיות מהשולחנות ואת האורחים מהקיבוץ הבריחה אל האוטובוס המוגן והמחומם.

לאחר זמן קראו לנו לצאת מהר לפני שיברחו האורחים שסבלו מהקור וכך יצאנו בחפזה אל הרוקדים שלא הפסיקו לרקוד בכדי להתחמם מעט. כך הסתיימה לה תקופת הרווקות שלי שנמשכה שלושים ואחד שנה. הקמנו את ביתנו בישוב עפרה ובו גידלנו את ילדינו באושר ושמחים להמשיך לחיות במקום הנפלא הזה.

עפרה

סרטון סיום שנה הקשר הרב דורי באולפנת עפרה 2017

זוית האישית

סיפורו של משה רבי ממקימי היישוב עפרה.

משה: נהניתי לעבוד עם הדר ואביגיל ולראות צעירות סקרניות מתעניינות ומתלהבות לשמוע על קורותיי במדינת ישראל המתחדשת. כמו כן מצאתי עניין רב בסיפורי התלמידות על מסורתם ואורחות חייהם!אני מאחל לכם יושר הגינות וטוב לב שתהה זו דרככם בחיים! אל תתנו לעבר לקבוע את עתידכם אך דעו שהעבר הוא חלק מכם!!

אביגיל: במשך השנה פגשתי את משה בקשר הרב דורי וגיליתי אדם מעניין עם סיפורים על ראשית ההתיישבות בעפרה. אדם חכם ומאתגר! מאחלת לך שתמיד תמשיך ללמוד ולפגוש עוד דורות ולהעביר להם את הסיפור החלוצי שלך שהוא עוד פרק בהיסטוריה של עמי!!

היישוב עפרה

"עָפְרָה היא התנחלות במתכונת של יישוב קהילתי-דתי על מורדות רמת חצור בגבול הרי בנימין והשומרון. היישוב ממוקם על כביש 60 מצפון לירושלים וצפונית-מזרחית לרמאללה, ומשתייך למועצה אזורית מטה בנימין וליישובי "אמנה", תנועת ההתיישבות של גוש אמונים. היישוב קרוי על שמה של עפרה המקראית בנחלת שבט בנימין המזוהה עם הכפר הפלסטיני טייבה הסמוך. בעפרה מתגוררות כיום כ-750 משפחות, שהן כ-3,500 תושבים". (ויקיפדיה)