מאגר סיפורי מורשת

 

שמי יוכבד בונדר לבית דנציגר נולדתי לאליאס אליהו ופאולה בלה לבית פישר בתאריך 07/02/1925 במגדבורג, סקסוניה העליונה אשר במרכז גרמניה.

 

הייתי האמצעית שבאחיות  הבכורה מרים ארקין נולדה ב-23/03/1923 והצעירה אסתר אדית נולדה בתאריך 22/06/1929.

 

להורי הייתה חנות לחליפות בקומה התחתונה בבניין בו גרנו. אבא תפר לאנשים את החליפות לפי מידה והם שילמו לו בתשלומים. אמא עבדה בחנות ומכרה בגדי טריקו וגרביים. הורי המשיכו את המסורת של סבא שהיה סיטונאי והיה נוסע לירידים כדי לסחור בבגדים. אמא הייתה הלב של החנות.

 

אבא שירת בצבא הרוסי ונפל בשבי הגרמני, שם למד לנגן בכלי מיתר, אהבה שהעביר לנו בנותיו. בילדותי למדתי בבית הספר היהודי "רלגיון שולה" "ובחדר".

בגיל חמש וחצי נכנסתי לבית ספר לבנות הראשון בגרמניה "מחרשה" (פלוקאייזן) . זכורה לי ילדות מעניינת ויפה. משפחתנו הייתה עמידה, הייתה לנו מטפלת גויה שמה היה ליזבט אשר טיפלה בנו אחר הצהריים ובחופשות. בבית נהגנו לשמור על המסורת היהודית ועל הכשרות.

 

עם עלייתו של היטלר לשלטון התחלנו להרגיש בשינויים שחלו בסביבה ובאווירה הכללית.  זכור לי מקרה בו הייתי עם אימי שהייתה בהריון עם אחותי הקטנה בחנות, אבי היה בנסיעת עבודה, ואל החנות נכנס גבר אשר ביקש לקנות מספר רב של חליפות. אימי לא הבינה לפשר הדבר אך ארזה את כל החליפות והגישה לו. כאשר אמרה לו את סכום התשלום עשה עצמו כמוציא את ארנקו מהכיס אך במקום זאת הוציא פלפל שחור והעיף על אימי אשר נבהלה מאוד וחששה לי. האיש אף דאג לכנות אותנו "יודן".

 

לאחר מקרה זה ומקרים נוספים גמלה בהורי החלטה לעלות לפלשתינה . הצלחנו לקבל "סרטיפיקט" אישור עלייה לאחר שאבי הוכיח כי למד מקצוע . סגרו לנו את החנות וכתבו על החלון "יהודים, לא לקנות!" והחליפו את שם החנות מדנציגר בגרמנית לדנציגר בפולנית. מכרנו את הבית במכירת דחק  ועלינו ארצה ב-26/8/1934 באנייה איטליה. שאר המשפחה נותרה בפולניה שבעה דודים מצד האבא ושניים מצד האמא כולם נספו בשואה.

 

הגענו לארץ וגרנו בחיפה ברחוב הרצל 5. הייתי הילדה הדומיננטית בבית. בגיל 13 עזרתי לאבי לבנות את הצריף בו גרנו.  הורי השכירו חנות ופתחו חנות מכולת וירקות אך, מכיוון שהאנשים לא שילמו בזמן נקלענו לחובות.

גרנו בחיפה שנתיים ומשם עברנו לקריית חרושת היא טבעון של היום. למדתי בבית ספר "מזרחי" בית ספר לבנות עד כיתה ו' והשלמתי את כיתות בית הספר היסודי בקריית חרושת.

 

לאחר חמש שנים  בשנת 1939 עברנו לראשון לציון אז מושבה צעירה שהתחילה מבית הכנסת הגדול והסתיימה ברחוב ז'בוטינסקי פינת רוטשילד. בראשון לציון היה לאמא אח אהרון פישר שעבד בבית חרושת בירה ואשתו עבדה ביקב ויחד איתה עבד בחור צעיר בשם בן גוריון. בראשון גרנו ברחוב הכרמל ליד בית החרושת לבירה. אחותי הקטנה למדה בבית ספר חביב.

 

כשהגעתי לראשון הייתי בת 14 זכורים לי מאז בית הפקידות, מלון לונדון שלאחר שנתיים הפך לאולם אירועים, בית הכנסת הגדול, כיכר המייסדים ובית העם. ליד ביתנו הייתה ממוקמת לשכת הבחורות שהיא לשכת עבודה לבחורות שם הציעו לאחותי הגדולה לעבוד "באקווה" בית חרושת לסכיני גילוח. אחותי לא רצתה ואני הלכתי במקומה וגברת בשם קלוצמן לא רצתה לקבל אותי מפני שהייתי ילדה אך לאחר שהבינו שאני דוברת גרמנית קיבלו אותי לעבודה כמנהלת דפוס. עבדתי שם מגיל 14 עד 20 בערך עד לידת ביתי הבכורה.

 

הקמת משפחה בישראל 

בגיל 14 הכרתי את בעלי שמואל לבית בונדר, עלם חמודות בן 20 ספורטאי, דרך חברה שהזמינה אותי לשחות איתה בברכת מגדל המים בנחלת יהודה. אל הברכה יכולתי לרדת אך ממנה לצאת התקשיתי. שמואל שהיה שם כידיד של חברתי הציע לי את עזרתו, אחז במותני  והרים אותי מעלה. מאז ועד יום פטירתו נהגתי לשאול אותו אם הוא לא מצטער על שעזר לי לצאת מהברכה.

 

התחתנו בשנת 1942, נולדו לנו שני ילדים ביתי הבכורה דליה כיום בת 72 ודני בן 62. לדליה שלושה ילדים ואף לדני שלושה ילדים. לאחר נישואינו גרנו ברחוב נחמה ליד הורי בעלי.

 

 

 

 

בתקופה זו לא שמענו מאומה על המשפחה שנותרה מאחור בגרמניה ובפולין. בעלי היה גפיר- במשטרת היישובים העיבריים, והיה שומר בצריפין. אחר כך שמר בראשון לציון תחת פיקוחם של הבריטים. מאוחר יותר הצטרף ל"הגנה" ושימש כנוטר.

 

בעלי היה שוער של קבוצת הכדורגל הפועל ראשון לציון, ניגן בתזמורת של ראשון ואף היה המאמן של שושנה דמארי. בתקופה זו בראשון לציון הייתה ראשת עיר ושמה חנה לוין.

בתאריך 29.11.1947, כ"ט בנובמבר שמענו על הכרזת האו"ם ברדיו המושבה צהלה ושמחה וברחובות חילקו יין בלי כסף. למחרת התעוררנו לצלילים אחרים, פרצה מלחמת השחרור וראשון הופגזה מהאוויר. באחת מן ההפצצות ביתי ואני ניצלנו מפצצה שנפלה בחצר ביתנו. בהפצצה זו נהרגו כ-18 אנשים. למלחמה זו בעלי גוייס והיה בקורס לטנקים אני לא גוייסתי כי הייתי אמא.

 

עם הקמת צה"ל בעלי שירת בחיל האוויר ולאחר מכן עבד כאזרח בחיל האוויר. ביתי למדה בכיתות א'-ב' בבית ההסתדרות ברחוב הכרמל ואחר כך בבית ספר "בארי". בנינו את ביתנו ברחוב ז'בוטינסקי כשעדיין לא היה כביש סלול בשנת 1949. זכור לי הגמלים שהיו מתהלכים ברחוב בו לא היה ביוב.

 

 

נשארנו שם עד שנת 1973 אז החליטו לבנות בית משותף במקום ביתנו ואנו עברנו לרחוב קריית ספר וגרנו שם כשנתיים. בעלי נפטר בשנת 1996 בגיל 76.

 

 

בשל הקושי בירידה ועלייה במדרגות עברתי לגור ליד בני, ברחוב הקישון בשנת 2000. במשך כל חיי למדתי, עבדתי ועסקתי רק בדברים שאהבתי. למדתי ריפוי בעיסוק, רפלקסולוגיה. עבדתי בחנות הכלים של משפחת סימנסקי, כלבורנטית בגמנסייה, ניהלתי את סוכנות נעמן בדיזינגוף ועבדתי ב"מלבן" מוסד ידוע לגריאטריה ממנו פרשתי לאחר לידת נכדיי התאומים.

לפי בקשתו של ראש העיר לשעבר, חנניה גיבשטיין, תרמתי מוצגים ובגדים למוזיאון ראשון לציון.

יש לי היום שישה נכדים ושישה נינים מהם אני רווה נחת, גרה בנס ציונה לצד בני דני וכלתי צילה וילדיהם.    

 

קישור לסרט: יוכבד בונדר הקשר הרב דורי

 

"יוכבד היא הסבתא של כלתי עדי אשת בני הבכור אלי אלימלך נחשפתי לסיפורה כשהכרתי את המשפחה והרגשתי חייבת לתעד את סיפורה יחד עם חברתי מרסל לוי שהובילה את התוכנית של הקשר הרב דורי בבית הספר שמענו את סיפור חייה של יוכבד התרשמנו מאוד מזיכרונה המעולה מחוויותיה בראשון לציון כמושבה יוכבד נהנתה מאוד לדבריה לספר את סיפור חייה" 

 

המוזיאון לתולדות ראשון לציון הוא אתר המתפרש על כחמישה דונם באזור שהיווה את לב המושבה ראשון לציון בתקופת הקמתה ב-1882. המוזיאון הוקם בשנת 1982 במלאת 100 שנה לראשון-לציון והוא כולל מספר מבנים היסטוריים שחלקם שימש כמבני ציבור וחלקם שימש כמגורים למתיישבים הראשונים של המושבה. המוצגים במוזיאון מבוססים על הארכיון ההיסטורי שנאסף וסודר על ידי גרשון מן-מינקוב וזרובבל חביב. (ויקיפדיה)

 

תשע"ו  2016