מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילדות בגולה לארץ ישראל

כאן אני אם סבתא שלי בקשר הרב דורי
סבתא שלי בת 4, עדיין ברומניה
הסיפור מספר על חייה של אביבה

נולדתי בשנת  1945, בבוקרשט שברומניה.

הוריי, פנינה וחנוך סולומון, חיו בשכנות טובה, בדרך כלל, עם הרומנים. אני הייתי אחות קטנה לסרג'ו, ויש בינינו הבדל של 7 שנים. אבי היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר". הוריי רצו במשך שנים לעלות לארץ ישראל. הגישו בקשות אך, השלטון הרומני לא אפשר יציאת יהודים מרומניה.

בגיל ארבע, עדיין ברומניה

תמונה 1

בשנת 1950, השלטון המקומי הרשה ליהודים לעזוב את רומניה ולעלות לארץ. לא הרשו לנו להוציא איתנו כל רכוש ו/או שום דבר בעל ערך. אפילו עגילים אשר ענדתי מיום הולדתי, נלקחו ממני בגבול רומניה, משום שהיו עשויים זהב טהור. מעשה זה היה קשה ועצוב לי ולהוריי ואני זוכרת אותו עד היום הזה ממש, כאילו קרה זה עתה.

לצערי, אין איתי שום מזכרת אשר לקחנו איתנו מבית הוריי.

על מנת להגיע לארץ ישראל, היה עלינו לעלות על אונייה בשם "טרנסילבניה". המסע נמשך 4 ימים מטלטלים, שבסופם הגענו  לנמל חיפה. בנמל, קבלו את פנינו אנשים רבים, שזרקו לנו תפוזים. אבי אפילו הצליח לתפוס אחד ולתת לי. ברומניה תפוז היה מצרך מיובא נדיר ויקר, שמחנו מאד בתפוז הארץ ישראלי הראשון שטעמנו.

מנמל חיפה הועברנו ל"שער עליה", מחנה מעבר לעולים הנמצא בחיפה, שם שינו את שמות כולנו לשמות ישראלים.

שמי הוחלף  מאדריאנה לאביבה ושם אחי מסרג'ו לשאול. לא אנחנו בחרנו בשמות אלו. הם ניתנו לנו על ידי פקידי העלייה. עד היום אני מתגעגעת לשם הולדתי, אולי אחזור אליו עוד…

את העולים פזרו ברחבי הארץ ואנו נשלחנו למעברת בת-ים. שם קבלנו אוהל, לא היה בו חשמל או מים, השירותים והמקלחות היו משותפים לכולם.

אמי הייתה עקרת בית ואילו אבי מצא עבודה כשען. במשכורת הראשונה שלו קנו לי הורי עגילים חדשים. שמחתי פגה כעבור זמן קצר. לא רציתי לענוד אותם כלל משום שלא היה מקובל בארץ לעשות חורים באוזניים, ולענוד עגילים והילדים לעגו לי. הייתי העולה החדשה… ואני רציתי להיחשב "צברית" אמיתית.

אני זוכרת ילדות מאושרת, שחקנו והתגלגלנו בדיונות חול, רכבנו על אופניים, הכנו את המשחקים שלנו בעצמנו והיינו עסוקים רוב הזמן.  בילינו המון בים, לעיתים אפילו מידי יום. מאז ועד היום, אני מאוד אוהבת את הים מאד. בקיץ אני הולכת לים כמעט יום יום.

למדתי בבית הספר העירוני "בית חינוך" ובתיכון העירוני ובנוסף הייתי בתנועת נוער "השומר הצעיר" עם הרבה מאוד חברים.

שרתתי בצבא כמורה חיילת והתחתנתי בגיל צעיר עם יורם, אהוב ליבי. עברנו לגור ברמת גן ונולדו לנו 3 ילדים. במהלך השנים למדתי באוניברסיטה והתמחיתי בתחום החינוך, הייתי מורה שנים רבות ואף מנהלת בית ספר.

ליורם (סטפן) ולי יש 5 נכדים אשר מסבים לנו אושר רב. אני משתדלת לבלות איתם כמה שיותר. עמית הוא אחרון חביב, יקיר ליבי, הצעיר שבחבורה.

הזוית האישית

אביבה גרינולד: מבחינתי התוכנית הרב דורית אפשרה לי להתחבר לעמית באמצעות חוויה משותפת ולספר לו חוויות שלי כילדה עולה, שיתכן ולא היו מסופרות בשום דרך אחרת. כמו כן, שמענו סיפורים של משפחות אחרות, התרשמנו ושוחחנו עליהם. המפגשים הוסיפו לעמית ולי עניין ושמחה.

עמית גרינולד: מבחינתי התוכנית אפשרה לי לדעת יותר מה עבר על סבתא שלי בילדותה ולהכיר אותה יותר לעומק. אני שמח על כך כי זה היה לי חשוב.

תמונה 2

מילון

שער עליה
שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל.

ציטוטים

”ברומניה תפוז היה מצרך מיובא נדיר ויקר, שמחנו מאד בתפוז הארץ ישראלי הראשון שטעמנו. “

הקשר הרב דורי