מאגר סיפורי מורשת

שמי נינה, נולדתי בפולין בשנת  1948, שנים בודדות אחרי מלחמת העולם השנייה.

ממשפחתו של אבי שרד רק אח אחד את המלחמה ההיא. גרנו באותה עיר, כדי שאבי ואחיו ישארו קרובים. גדלתי כבת יחידה.

באותה תקופה לא אהבו יהודים בפולין, אך למרות זאת היו לי חברים רבים. בגיל 6 התחלתי את לימודי בבית ספר פולני. פעמים רבות הציקו לי עקב כך שאני יהודיה, שמעתי קללות כלפי, הלכתי מכות.

כשהייתי נערה צעירה הצטרפתי למועדון של ילדים יהודים, היו לנו שם פעילויות רבות כמו חוגי תיאטרון וזמרה, טיולים וקייטנות קיץ וחורף. שם הרגשנו מצוין, היינו כמו כולם, אף אחד לא היה מציק לנו. זאת הייתה תקופה נהדרת  ושם יהדותנו  לא הפריעה לנו.

הגיע שנת 1967, מלחמת ששת הימים בארץ ישראל. הידיעות שהגיעו מישראל היו מפחידות. דאגנו, כי משפחתנו הייתה בחיפה.

כעבור זמן קצר התברר שישראל מנצחת בגדול. אנחנו היהודים היינו מלאי גאווה. לצערנו התחילה אנטישמיות, היהודים נזרקו ממקומות העבודה, מהלימודים באוניברסיטה. הייתה תחושה שלנו אין שם יותר מקום.

כעבור שנה  משפחתי החליטה שאנו עולים ארצה.

מאז אני בבית.

כאשר הגעתי ארצה נשלחתי ללימודי עברית באוניברסיטה בחיפה.

בקיץ הראשון בארץ התנדבתי לעבודה בקיבוץ שמיר.

כשהתחילה שנת הלימודים עברתי לתל אביב, והמשכתי ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב.

בינתיים, התחתנתי עם גבי, נולדו לנו שלושה ילדים – עירית, ענת ועמית.

בסיום לימודי הרפואה התחלתי בעבודתי בבית החולים השרון שבפתח תקווה. בשנת 1982 הגיע טלפון מעניין מקיבוץ יד מרדכי שבו הציעו לי לעבור לקיבוץ לעבוד כרופאה  ביד מרדכי וקיבוצים ומושבים באזור. המקום היה מוכר לי קצת כי בתור סטז'רית מטעם תל השומר-עבדתי חודש בעזה ויום יום עברנו ליד יד מרדכי.

באותו הזמן עלה על הקרקע מושב מפוני ימית – נתיב העשרה ואני הייתי הרופאה הראשונה שלהם. באזור הדרום ובעיקר בקבוצים יד מרדכי, כרמיה, זיקים ומושבים באזור – המשכתי לעבוד  עד יציאתי לגמלאות.

היום אנחנו מתגוררים באשקלון, יש לנו 7 נכדים נהדרים ונהנים מכל רגע.

הזוית האישית

היה לנו נעים מאוד להיות ביחד, חבל שלפעמים חשנו קצת כעבודה כשיעורי בית ללא דינמיקה קבוצתית עם יתר בני הקבוצה.