מאגר סיפורי מורשת

שמי עדנה- שם שעוברת ממהין לעדנה.

נולדתי בפרס, המאדן, שזה גם נקרא שושן הבירה, איפה שקבורים אסתר המלכה ומרדכי היהודי.

נולדתי בשנת 1939. כשהייתי ילדה בת שש אמי שלחה אותי למכולת לקנות דבר מה, ושם היו קטניות בשקים ואני בתור ילדה שיחקתי עם הקטניות, ואז המוכר צעק אליי ואמר לי "יהודיה מלוכלכת! תסתלקי מהחנות!" ולא מכר לי את מה שרציתי לקנות. הגעתי הביתה ובכיתי לאמי :"למה הוא סילק אותי ואמר לי זאת?!". אמי הסבירה לי שאנחנו יהודים והמוסלמים לא אוהבים אותנו.

אחרי יומיים שלושה יצאתי לרחוב וראיתי המולה של אנשים, וכששאלתי מה קרה, אמרו לי שמוסלמי רצח בחור יהודי שעמד להתחתן באותו יום. חזרתי הביתה עם פחד מאוד גדול ואמרתי להורים שלי שאני לא מעוניינת להישאר פה, ובאותו זמן גם המצב הביטחוני והמצב הכלכלי לא היה כל כך טוב, אז ההורים החליטו לעלות לטהרן.

 

כשהגעתי לטהרן הכניסו אותי לבית ספר מוסלמי ושם היו לומדים קוראן, התנ"ך של המוסלמים. אחרי כמה זמן קמתי למורה ואמרתי לה שאני לא רוצה ללמוד קוראן כי זו לא הדת שלי. קמה ילדה ואמרה לי שאני "יהודיה מלוכלכת". המורה אמרה לי לצאת מהכיתה, המורה חזרה לאותה ילדה והרביצה לילדה מכות טובות.

המורה אמרה לי שאני לא צריכה להיות בשיעור הזה. הגעתי הביתה אחרי הלימודים ואמרתי להוריי: "אני לא רוצה להישאר כאן! אני רוצה לעלות לארץ ישראל", אז אמרתי " אם אתם לא רוצים לעלות, אז אני אעלה לבד". כמובן שההורים החליטו כן לעלות לארץ ישראל ביחד איתי.

 

שנה לפני עלייתי לארץ, בגיל עשר גרנו אצל משפחה יהודית שמסביבנו כל השכונה הייתה מוסלמית. למוסלמים בפרס יש  חג שנקרא "אשורה" לזכר מוחמד. בחג זה כל הגברים יוצאים לרחובות רק עם מכנסיים ועם שרשראות מברזל וחרבות -הולכים בשורות קילומטרים ומרביצים לעצמם. הרבה מתוכם מתעלפים או מתים בדרך. אני ואחי, הקטן ממני בשנתיים, החלטנו שאנחנו הולכים אחרי כל הגברים לראות לאן הם מגיעים. בסיום התהלוכה הגיעו למנהרה ענקית ובפנים חיכתה להם סעודת מלכים. כל הגברים התיישבו מסביב לשולחנות, ולמרות שהיה אסור לי ולאחי להיכנס מכיוון שאנחנו יהודיים החלטנו לעמוד בפתח ולראות אותם אוכלים, כי היינו סקרנים לראות מה הולך שם. כאשר הבנתי שאנחנו לא שייכים לשם, תפסתי את אחי ורצנו במשך שעה שלמה בחזרה הביתה. עד עכשיו לא סיפרתי לאף אחד לאן הלכנו.

 

אחרי שנה ריכזו את כל היהודים שרצו לעלות לארץ במחנה סודי. בלילה, בשעות הקטנות, העבירו אותנו לשדה תעופה ששם חיכה לנו מטוס הרקולס, והודיעו לנו שאסור  לעלות איתנו שום דבר חוץ מהבגדים. אני זוכרת שאמי הלבישה עליי את בגדיי ובמטוס לא היה מזגן, והיה חום אימים ואנשים התחילו להתפשט ולהקיא במטוס.

בארץ, אבי הלך לחפש עבודה, הוא בא ללשכת העבודה והפקיד שאל אותו: "מה אתה יודע לעשות?", אבי אמר: "כל דבר שתיתן לי אני יכול לעשות". בהתחלה עבד בכביש, שזו עבודה פיזית שבחיים לא עבד בה, לאחר מכן בגלל שהיה לו כל כך קשה, הוא נסע לחפש מקום עבודה אחר. אמרו לו שיש עבודה בנגרות, הוא בא למנהל העבודה ואמר לו שהוא רוצה לעבוד בנגרות, אז המנהל שאל אותו אם יש לו כלי עבודה אבי אמר " כן". המנהל אמר "מחר תבוא עם הכלים שלך ותתחיל לעבוד".

 

אצלנו, בחוץ לארץ, שתינו את התה עם קוביות סוכר, שאת הקוביות אמי הייתה עושה לבד. בשביל לחתוך את הסוכר לקוביות היה פטיש קטן ואז למחרת אבא הביא את הפטיש הקטן איתו והלך לעבודה. כשהמנהל שאל אותו איפה הכלים שלך אבי הוציא את הפטיש מהכיס ואמר לו "זה כלי העבודה שלי". מנהל העבודה ראה את מה שאבי הביא והוא פשוט מת מצחוק ואמר לו "עם פטיש כזה קטן אתה רוצה לדפוק מסמרים של עשרה סנטימטר ולבנות צריף!?". לבסוף, אבי קיבל את העבודה והיה מאושר כי להרבה אנשים לא היה עבודה בזמנו.

 

אחרי כמה חודשים אבא שלי חיפש מקום לגור בו שקרוב לתל אביב. כך הגענו לאור יהודה, שבזמנו קראו לה תלבינסקי. גם שם ישנו באוהלים ואני תכף ומיד רציתי לעבור לקיבוץ. באור יהודה נכנסתי לבית ספר החדש, לא ידעתי שום מילה בעברית. יום אחד הגיעו צלמים לבית הספר ולקחו אותי ועוד תלמידה, נתנו לנו ספרים ביד ואמרו לנו לדפדף בספר, ולא הבנתי מה הם רוצים ממני, עד שקלטתי שהם צילמו אותי. יום אחד בא בן דודה שלי ואומר לי "את יודעת שאת מצולמת בקולנוע?" אני לא ראיתי את הסרט הזה. הבנתי שהמקום לא מתאים לי וביקשתי ללכת לקיבוץ.

 

עברתי לקיבוץ "קבוצת שילר" שהייתה סוג של קייטנה של שלושה חודשים. אני הייתי העולה החדשה היחידה בקיבוץ, העבירו אותי לשם בלי לדעת מילה בעברית. שם לימדו אותי לדבר עברית וכשאימא הגיעה לבקר אותי אני לא זכרתי לדבר פרסית, רק אחרי כמה דקות שדיברו איתי אז נזכרתי בשפה. אחרי שלושה חודשים חזרתי שוב לאור יהודה ושוב החלטתי שאני רוצה לעבור לגור בקיבוץ לתמיד. אחרי פחות מחודש לקחו אותי לקיבוץ יד מרדכי, שם הייתי בעליית הנוער עם חבר'ה יותר גדולים ממני – כולם היו יוצאי עיראק, והיה אסור לדבר שפה זרה, רק ערבית. מכיוון שאני לא דיברתי ערבית אז שמו אותי בתור "המלשניה" שאם מישהו ידבר בשפה זרה אני ידווח עליו למדריכה והיא תיתן לו עונש. אני סירבתי.

 

בקיבוץ היינו צריכים לעבוד חצי יום וחצי יום ללמוד. אני עבדתי במגוון עבודות: עבדתי בלול, עבדתי בקומונה, עבדתי במסגרייה, עבדתי בגן ירק ועשיתי קייטנה לחמש בנות קטנות. אחרי שנתיים בקיבוץ, החבר'ה של עליית הנוער התגייסו לצבא ומכיוון שהייתי צעירה הציעו לי ללכת לגור עם ילדי הקיבוץ ואני סירבתי מכיוון שהם היו מתקלחים בנים ובנות ביחד וזה היה בניגוד למצפוני. בוקר אחד קמתי בחמש בבוקר, לקחתי חברה איתי, עלינו לאוטובוס וברחנו. הגעתי הביתה להוריי באור יהודה. הוריי גרו בצריף קטן שהיה שייך למשתלה שאבי עבד בה, וכשאבי ראה אותי, הוא כעס אליי ואמר לי שאין מקום בבית בשבילי, אבל בכל זאת נשארתי ואחרי תקופה קצרה עברנו לצריף יותר גדול. שם נולדה אחותי ששמה ציפי שבשבילי זאת הייתה שמחה מאוד גדולה.

 

אחרי זמן קצר הלכתי ללמוד תפירה, הייתי נוסעת מאור יהודה לשנקין בתל אביב, בשני אוטובוסים. הייתי חוסכת את הכסף של הנסיעה והולכת ברגל בערך חצי שעה אם לא יותר, ועם הכסף שחסכתי הייתי קונה גזוז או מילקשייק. למדתי תפירה אצל חייט פרטי שהיה תופר את כל הבגדים לכל השחקניות. כעבור שנה עזבתי את לימודי התפירה והלכתי לעבוד עם אבי במשתלה.

 

בגיל חמש עשרה וחצי הכירו לי את בעלי, לוי ניסני ז"ל. בגיל שש עשרה וחצי, בשנת 1954, התחתנו. יום אחד, כשהייתי בהריון עם בתי הבכורה ליאורה, הגיעה משטרה צבאית לבית של הוריי ובמקרה הייתי בביקור שם, אמרו שבאו לגייס אותי לצבא וכשראו שאני בהריון, הלכו ולא התגייסתי לצבא. בחודש התשיעי להריוני פרצה מלחמת סיני וגייסו את כל הגברים למילואים. בזמן המלחמה הלכתי להורים שלי כי גייסו את בעלי ולא ידעתי מה זו מלחמה? בפרס לא ראיתי מלחמות.

בזמן המלחמה היו מחשיכים את כל הבתים ברחובות, ובלילות היינו רואים את ההפגזות. באותה תקופה לא היו מקלטים ולא היו שוחות, לכן היינו צריכים להסתדר עם מה שיש, למרות שההפגזות לא היו קרובות אלינו. אחרי כחודש נגמרה המלחמה והגעתי הביתה עם תינוקת.

 

אחרי ארבע שנים נולדה בתי אביטל. שנתיים לאחר מכן בני, אליאב. כעבור שנתיים בתי, רונית ולאחר ארבע שנים בתי ענת. אבירם, בני הצעיר נולד שנתיים אחרי ענת. בבית בנתניה היה מאוד בטוח, תמיד היו לנו אורחים. בתקופה שהילדים היו קטנים אימצתי ארבעה ילדי אומנה במשך ארבע שנים. בזמנו עבדתי גם בחנות בשוק ובפרפורמריה וחומרי ניקוי שניהלתי לבד במשך שש שנים. אחרי שפרשתי מתפקידי הייתי בבית כמה שנים ללא עבודה.

 

בשנת 1990 נפטר בעלי, לוי ניסני ז"ל. אחרי שנתיים פתחתי מעון ילדים וניהלתי אותו שש שנים ובו היו עשרים וארבע תינוקות. זה היה די קשה אז השכרתי את המעון, שפועל כבר במשך עשרים ושש שנים. אחרי שעזבתי את המעון הקדשתי את זמני לגידול הנכדים. למדתי ציור שאני לומדת עד היום ולימודי תכשיטים וגרפולוגיה. כשהילדים היו קטנים טיילנו המון בארץ והיו באים אורחים מחו"ל שגם אתם טיילנו המון. שמי עדנה היום אני בת 77, יש לי שישה ילדים, 15 נכדים ושתי נינות. ואני מאושרת.

 

תשע"ו, 2016