מאגר סיפורי מורשת

אבי נולד ברומניה. הוא היה סטודנט באוניברסיטה ביסי yassi (עיר ברומניה ), ונשלח לארץ כנציג אגודת הסטודנטים. כאשר רצה לחזור לרומניה פרצו בארץ מאורעות 1936 ולא היה ניתן לצאת מהארץ. ברומניה שהייתה מדינה קומוניסטית, לא הרשו ליהודים לעלות לארץ, אבל היות והוא היה שליח של האוניברסיטה הרשמית, הוא קיבל אישור מיוחד משרת החינוך האנטישמית, אנה פאוקר, להישאר בארץ וקיבל הבטחה מהממשלה הרומנית שמשפחתו לא תיפגע עקב עזיבתו את המדינה, וכך נשאר בארץ והיה לעולה חדש.

בשנים הראשונות בארץ למד באוניברסיטה בתל אביב עד שהצטרף לקיבוץ חניתה עם גרעין של עולים מרומניה מתנועת הנוער גורדוניה. אמי נולדה באוסטריה והגיעה לארץ עם ילדי עליית הנוער שהוברחו מוינה עם עליית הנאצים לשלטון. אחרי הכשרה בקיבוץ חולדה ואחריו בדגניה א' הגיע הגרעין לקיבוץ חניתה ושם הכירה את אבי. לאחר מספר שנים והולדת אחי הגדול, הם עזבו את חניתה לרמת גן ושם התחיל סיפור חיי.

נולדתי ברמת גן בשנת 1946 לפני קום המדינה.

בתעודת הלידה שלי שנכתבה באנגלית וערבית, רשום שהנתינות שלי פלסטינאית, כי הבריטים עדיין שלטו בארץ.

תעודת הלידה של סבתא (מלפני קום המדינה ) כתובה באנגלית וערבית

גרנו ברמת גן יחד עם עוד משפחה בדירה קטנה והיינו כמו משפחה אחת. כשהייתי בת 4 עברנו לגור ברמת – גן החדשה שהייתה בשלבי הקמה, הרחוב שלנו, גרנדוס, חולק לתושבים כך שבצד אחד שלו גרו רק אנשים ותיקים בארץ, חלקם עוזבי קיבוצים ובצד השני היה שיכון עולים שתושביו היו בעיקר עולים מעיראק. לא היו יחסים בינינו לבין ילדי "העולים", למרות שכולם קנו במכולת שהייתה בשיכון העולים והייתה שייכת לאחד מהם. עד היום אני חושבת על ההפרדה האתנית בשכונה, דבר שלא הקדשנו לו מחשבה בכלל בזמנו. אפילו בבית הספר לא פגשנו את ילדי "העולים" (חלקם נולדו בארץ) ואני עד היום לא יודעת איפה היה בית ספרם.

לבית הספר הראשון שלי קראו עמישב. בכיתה ג' עברתי לבית הספר החדש שנבנה בתל גנים, בו למדתי עד סוף כיתה ו'.

בחופש הגדול של בין כיתה ו' – ז' בישרו לנו ההורים שהחליטו לחזור לקיבוץ חניתה. אמי ואחי הגדול אמנון תמיד דיברו על חניתה והתגעגעו לחזור לשם. בשבילי זה היה משבר גדול, נפרדתי מהרבה חברות וחברים, מהרגלים של הליכה משותפת לבית הספר וחזרה עם חברות, משחקים ברחוב, ליד הבית, לינה אצל חברות ועוד דברים שאהבתי ברמת גן.

הקליטה בקיבוץ בחברת הילדים לא הייתה פשוטה. גם להם היו דעות על עירונים (כמעט מילה גסה בקיבוץ של אז), היה להם אורח חיים שונה לחלוטין מזה שהכרתי. גרנו, הילדים, בבית ילדים  לא בבית ההורים , שם למדנו , אכלנו , התקלחנו וישנו . קראו לזה בתנועה הקיבוצית בית כולל , אבל אצלנו בקיבוץ קראו לזה "טיפול". לבית ההורים קראנו "חדר" , שאליו היינו הולכים כל יום אחר הצהריים לשלוש שעות. היינו חוזרים לטיפול לארוחת ערב , ואחר כך היו ההורים באים להשכיב אותנו לישון . את הלינה המשותפת מאוד אהבתי , זו הייתה תחושה של עצמאות, ובאמת לא פעם היינו משתוללים אחרי שהמבוגרים עזבו את הבית , והמחנך שלנו שעבר לבדוק אם אנחנו ישנים , נאלץ לא פעם להעניש אותנו עונשים קלים. בשנה השנייה בקיבוץ כבר שכחתי את יסורי הקליטה , והייתי פעילה בוועדות של הכיתה , בלימודים ובכל הפעילויות החברתיות . בהמשך כל כך אהבתי את הקיבוץ ולא הבנתי איך אפשר לחיות חיים אחרים.

שיגרת החיים שלנו כללה  קימה ב 6 בבוקר , שטיפת החדרים שלנו כל בוקר , ובשבע בבוקר כבר היינו בכיתה , שהייתה , כאמור , באותו בניין . כל יום עבדנו אחרי הלימודים שעה בענפי הקיבוץ : חדר אוכל , מטבח , מטבח ילדים* , פעוטונים , במוסך בלול התרנגולות  וכו' ….

עבודה " שגרתית " במטבח הילדים

שיטת הלימודים בתקופה ההיא הייתה של בית ספר יסודי 8 שנים ואחר כך תיכון 4 שנים. בתנועה הקיבוצית היו בתי הספר התיכוניים אזוריים בשל מיעוט הילדים מכל קיבוץ וכיתה י"ב הייתה כיתה מקובצת ממספר כיתות י"ב של בתי ספר אזוריים. בית הספר התיכון שלנו היה בגשר הזיו ובכיתה י"ב למדנו במדרשת בית ברל ליד כפר סבא, שם היינו בתנאים של פנימייה והיינו חוזרים הביתה פעם ב 3 שבועות לשבת. תמיד הייתי תלמידה טובה, ותמיד פעילה בחברה .

אחרי סיום בית הספר, מאחר והייתי צעירה מידי לגיוס, עבדתי שנה בחדר האוכל של הקיבוץ לצד חברות וחברים ותיקים שיכלו להיות הורי. העבודה הייתה מאומצת וכללה הגשת ארוחות לכ – 300 אוכלים בהגשה מלאה לשולחנות בבוקר ובצהריים. היינו עורכים שולחנות עם כל כלי האוכל לכל בן אדם וכל האוכל היה מוגש לשולחן כמו במסעדה. כשהיו יותר אוכלים ממקומות ישיבה היינו מנקים ועורכים משמרת שנייה. בין הארוחות גם ניקינו את השולחנות והכיסאות, הרמנו את כל הכיסאות, שטפנו את חדר האוכל בידיים ואחר כך החזרנו הכל למקומו וערכנו לארוחה הבאה. שני חברי צוות שטפו בידיים את כל כלי האוכל והבישול. חלק מחברי הצוות היו חוזרים לחדר האוכל בערב יחד עם תורנים להגיש את ארוחת הערב לחברים. בתקופה זו הילדים אכלו את ארוחת הערב בבית הילדים בלי ההורים. בסוף שנת העבודה התגייסתי לצבא.

בתחילת השירות הצבאי עברתי את המסלול הרגיל כטירונית מפונקת למדי. היה לי קשה לקבל את היחס של מפקד/פקוד. בקיבוץ היינו כולם שווים והחובה לציית לפקודות הייתה לי קשה. מאוד הופתעתי כשהמליצו עלי לתפקיד מ"כית (מפקדת כתה), אבל עברתי את הקורס בהצלחה, הדרכתי שני מחזורי טירוניות והמשכתי לקורס קצינות. בשלב זה כבר אהבתי את השירות הצבאי ונהניתי ממה שעשיתי. בתקופת שירותי כקצינה נעשה בצבא ניסיון ראשון לשלב בנות במקצועות קרביים שעד אז היו שמורים לבנים בלבד. נבחרנו שלוש קצינות, צורפנו לטירונים של הנח"ל ויצאנו איתם ללמוד הסתערות על יעד, עברנו קורס חבלה ובזה הסתיים הניסוי ודי מהר לאחר מכן השתחררתי מהצבא וחזרתי הביתה.

מ"כיות בסדרת שדאות

סבתא מיכל בסדרת חינוך בקורס מ"כיות

כשהשתחררתי מהצבא חזרתי למעגל העבודה בקיבוץ והתחלתי לחשוב על כיוון לחיי. כשנכנסתי לעבוד במפעל המתכת של הקיבוץ הרגשתי מיד שמצאתי את מקומי. בהתחלה החלפתי חברה שיצאה לחופשת לידה בהנהלת החשבונות של המפעל, בהמשך עברתי לעבוד בביקורת איכות ומשם החלטתי ללמוד הנדסאות מכונות על מנת לחזור בעתיד למפעל עם ידע ויכולת לתרום יותר. כשסיימתי את הלימודים וחזרתי למפעל הוטלה עליי משימה שדרשה הרבה יותר ידע וניסיון משהיו לי. ניסיתי להתמודד עם הקשיים, אבל ממש באותה תקופה פגשתי את איציק, שלושה חודשים אחרי פגישתנו התחתנו, עברנו להתגורר בקיבוץ בית אלפא, שהיה קיבוצו של איציק וכמובן שעבודתי במפעל הסתיימה. לאחר עזיבתי את המפעל ביצעו את המשימה שהוטלה עליי שלושה מהנדסים בעזרתם של חמישה הנדסאים וזה לקח להם שנתיים.

איציק ואני חזרנו לחניתה אחרי שישה חודשי מגורים בבית אלפא. באותה תקופה כשבני הזוג היו משני קיבוצים הייתה החלטה בתנועה הקיבוצית שהם צריכים לנסות לחיות בשני הקיבוצים ורק אחר כך להחליט איפה לגור. אנחנו חזרנו לחניתה והחלטנו לבנות בה את ביתנו לאחר מילוי חובתנו לבית אלפא.

כשחזרנו לחניתה איציק השתלב בענפי החקלאות ואני עבדתי בכל מקום שהקיבוץ דרש. לא חזרתי למפעל המתכת. בתחילה עבדתי בבתי ילדים ואחרי שנתיים נכנסתי לעבוד במזכירות כמחליפה של חברה שיצאה לחופשת לידה ושם אני עובדת עד היום.

המחנך שלי בכיתות ז'-ח' אמר לי כשעברנו לבית אלפא שבמקום בו נולדים הילדים בונים את בית הקבע, ואכן שנה לאחר שובנו לחניתה נולד בננו הבכור דרור שגדל בלינה המשותפת. דרור, כמוני, אהב מאוד את הלינה בבית הילדים והיה ילד עליז ושמח. כשדרור היה בן שנתיים נולדה בתנו עדי והקיבוץ החליט על מעבר ללינה משפחתית, דבר ששינה את אורח החיים בקיבוץ. הפעילות החברתית במועדון לחבר ובחגי הקיבוץ הצטמצמה עקב הצורך לשמור על הילדים בבית. (בלינה המשותפת הילדים היו ישנים בבתי הילדים, היו שומר ושומרת לילה שהיו עוברים בבתי הילדים לבדוק שכולם בסדר, וההורים היו חופשיים לפעילויות חברתיות שונות שהיו בקיבוץ). כשדרור היה בן חמש ועדי בת שלוש נולד אורי.

השנים הבאות היו שנים של שגרה משפחתית, גידול הילדים, איציק עבר לעבוד מהחקלאות לתעשייה והקיבוץ התקדם לקראת השינוי הגדול שיחול בשנת 2004.

עם השנים התרחבה המשפחה כשדרור התחתן עם מיכל ובהמשך נולדו להם רוני וגילי נכדותינו האהובות. דרור ומשפחתו אינם גרים בקיבוץ וגם עדי עזבה ומתגוררת בירושלים. אורי נשאר לגור איתנו בבית בקיבוץ.

בשנים שבין 1998 לבין 2004 התחיל הקיבוץ להשתנות ובהדרגה הגיע למעמד של "קיבוץ מתחדש" שזה קיבוץ מופרט שבניגוד לקיבוץ השיתופי מטיל על חבריו את האחריות לפרנסתם, לחינוך ילדיהם ולדאגה לעתידם. נשארה בקיבוץ מידה של ערבות הדדית, ומותר לחברים להיות בעלי נכסים למשל להיות בעלי הדירות שלהם (שיוך דירות), לקבל רווחים מהנכסים היצרניים של הקיבוץ (שיוך נכסים), להחזיק חשבון בנק ורכב ובנוסף התחילו להצטרף חברים חדשים שלא הכירו חיי קיבוץ אחרים.

כיום איציק פנסיונר ואני עדיין עובדת במזכירות, מנהלת את הפנסיה של החברים ואת רישום האוכלוסייה. כמו כן אני נציגה של משרד הפנים בקיבוץ ומזכירה של אגודת חברי חניתה, אגודה חוץ קיבוצית שמטרתה חלוקת רווחים לחבריה.

מצגת תמונות 

הזוית האישית

מיכל: המפגש הדו שבועי עם רוני והשיחה על חיי העלו בי מחשבות על דברים שלא נתתי דעתי עליהם מעולם ולפתע קמו וניצבו בפני, למשל ההפרדה העדתית במדינה. רוני הפכה לכעין בעלת סוד שלי שיודעת עלי יותר מכל אחד אחר במשפחה.

רוני: היה לי ממש כיף המפגש עם סבתא פעם בשבועיים ובכלל כל הלמידה על המשפחה. לפני תכנית הקשר הרב דורי בקושי היה לי מידע על המשפחה ואיך התנהלו הדברים פעם.