מאגר סיפורי מורשת

סיפור האהבה שלנו החל בשנות השישים בארץ ישראל. שנינו נולדנו בטורקיה והגענו לארץ ישראל והקמנו משפחה. זוג צעיר במדינה צעירה בהתהוות, חלקנו ערכים משותפים ורצון משותף להקים משפחה עם ערכים ואהבת הארץ, להגשים את חלומם של אבותינו  שבקשו להנחיל לנו את הרעיון הציוני.

חלק ראשון: סיפורו של מיכאל לוי

שמי מיכאל לוי, נולדתי בשנת 1941 להוריי, יפה ויצחק לוי, בעיר מרעאש בדרומה של טורקיה, ליד הגבול עם סוריה. נולדתי למשפחה של רבנים והדת והמסורת היו חלק משמעותי בהתנהלות הקהילה היהודית: תפילות בימי שישי, עריכת טקסים דתיים, חיי חברה עשירים בקהילה מגובשת ומאוחדת. בימי ילדותי התקיים דו-קיום עם השכנים המוסלמים ויחס של כבוד. עם קום המדינה בשנת 1948, יחס האוכלוסייה נעשה עוין כלפינו, חששנו להסתובב ברחובות ולעתים קרובות היו מכים אותנו הילדים ברחובות. החל מגיל שלוש למדתי ב"חדר" עד גיל שבע בשיטת לימוד קבוצתית ייחודית לאותה תקופה. למדתי קרוא וכתוב, למלמד שלי קראו חכם יהושוע, הוא היה אדם חכם ונחמד ולימד את יסודות השפה המקראית. ערך הלימודים ושמירה על המסורת היהודית היו חשובים בקרב המשפחה והקהילה.

כשהגעתי לכיתה א' למדתי בבית ספר טורקי עד לעלייתי לארץ. בשנת 1949 עליתי מטורקיה לישראל באמצעות אנייה, הבאנו אתנו חמישה ספרי תורה, כשהגענו, קלטו אותנו ביישוב קליטה שבמערב חיפה הנקרא שער העלייה וגם "סנט לוקס", לימדו אותנו לשיר את ההמנון "התקווה" וכיבדו אותנו בשוקולדים. לאחר תהליך הקליטה הראשוני נתנו לנו שמיכות ומיטות מברזל, וכיוונו אותנו לעבר האוהלים, היה זה קיץ חם מאוד…. היינו שם ארבעה ימים. לאחר מכן, הועברנו לבית עולים בבאר יעקב, היינו שם כשנה וחצי ומשם עברנו למושב בבאר יעקב.

המרחק ברגל בין מהמושב למושבה ארך כשעה, היינו צועדים ברגל מדי יום לבית ספר, השירותים היו מאוד רחוקים, לא היה חיבור לחשמל ולא גז. בלילה נכנסו מסתננים לשטח המשק וגנבו לנו פרות וסוסים, היינו צריכים להגן על הרכוש שלנו בעצמנו. החיים במושב היו תובעניים, במיוחד לאור העובדה שאבי יצחק עסק במסחר בטורקיה ולא הייתה לנו הכשרה מתאימה לעסוק בחקלאות. לאחר ארבע שנים של ניסיונות ומאמצים להתגבר על הקשיים הרבים בניהול המשק עזבנו את המושב. עברנו לגור ביפו והתחלתי לעבוד במפעל לייצור קרמיקה "לפיד". הכנתי כלים יפים ומעוטרים וגם שלט לדלת ביתנו.

זכיתי לפרסים רבים על פיתוח יוזמות במפעל.

בשירותי הצבאי הייתי בחיל התותחנים, השתתפתי בכל מלחמות ישראל, שרתי בשירות מילואים במקומות שונים בארץ לאורך כל השנים גם בתקופות קשות  והגנתי על המדינה.

חלק שני: סיפורה של שרה לוי (אגיר)

שמי שרה אגיר. נולדתי בשנת 1943 להוריי זהבה (זקיה) ומשה אגיר בעיר מרסין, שבדרום טורקיה.

הייתי התלמידה היהודייה היחידה בבית הספר, בילדותי התקיים דו קיום והנושא הדתי לא הועלה. בכיתה ה' התחלתי להרגיש את ההבדל ביחס כלפיי ובחטיבת הביניים החלו גילויי שנאה והתרחקות מיהודים. באופן כללי יהודי טורקיה נהנו עד לקום המדינה ממדיניות הפתיחות של כמאל אתאטורק שדגל בקבלת השונה ורב תרבותיות, מדיניות שתרמה לאווירה של כבוד בין האזרחים, קשרי מסחר טובים עם היהודים, יחס מכבד עם השכנים ושגשוג כלכלי.

גדלתי בטורקיה והפכתי לנערה בבית הוריי כאשר כל אחיי ואחיותיי כבר עלו לארץ והקימו משפחות, נהגתי לקרוא ספרים רבים, אבי נהג ללמד אותי את כל סיפורי התורה, פרשנויות של המקרא ופלפולי מחשבה על סוגיות במקרא. אמי לימדה אותי תפירה ובישול, ניהול וכלכלה יחד חיינו מספר שנים בטורקיה עד לעלייתנו ארצה.

עליתי לארץ בשנת 1959 באנייה והגעתי ליפו. השנים הראשונות היו קשות, למדתי עברית, אהבתי מוזיקה ושירה ובמיוחד, את שיריה של יפה ירקוני ושושנה דמארי.

הכרתי את מיכאל בשנת 1960, יחד בילינו בעיר תל אביב של אותם ימים. אהבנו להאזין למוזיקה, צפינו בהופעה של התרנגולים, צפינו בסרטי קולנוע מערבונים, סרטים הודיים, בילינו במועדון "אריאנה" ביפו, רקדנו ריקודים סלוניים במסיבות ביתיות במוצאי שבת.

התחתנו בשנת 1962. גרנו בבית קטן ויפה על חוף ימה של יפו ואחר כך, עברנו להתגורר בשכונת דב ממזריץ' יחד עם עולים רבים מטורקיה ובולגריה.

נולדו לנו שישה ילדים מקסימים: יפה, זהבה, סיגל, גילה, כרמית ואיציק. החיים בשכונה ביפו היו נפלאים, יחסי שכנות מצוינים, משחקי ילדות בשכונה, מפגשים, הווי חברתי מגוון של משפחות צעירות וקשרים חברתיים בין הילדים שנמשכים עד היום.

במסגרת המשפחתית שמרנו על ארוחות משפחתיות וקידוש בימי שישי, כל ילד סיפר על נושא שמעניין אותו, הקריא קטע קריאה אהוב עליו כדי להעשיר את הידע המשפחתי. הייתי תופרת לילדיי תחפושות מקוריות ויפות בחג הפורים.

בכל שנה יצאנו לחופשה משפחתית עם המשפחה המורחבת לחורשת טל בצפון הארץ, חופשה ארוכה בחיק הטבע, טיילנו באזור הצפון ונהנינו מכל רגע מהנופים הקסומים.

כל ילדינו שירתו בצבא הגנה לישראל בתפקידים חשובים ותרמו למדינה, הקימו משפחות לתפארת ולמדו לימודים אקדמאיים. הערכים המובילים בחינוך ילדינו הם אהבת הארץ, שאיפה לידע, לימודים, מצוינות, אזרחות טובה ותרומה למדינה.

שרה ואני אוהבים לטייל בארץ ובעולם, ללמוד דברים חדשים ולהיות מעודכנים בטכנולוגיה העכשווית. אנחנו מאזינים למוזיקה ונפגשים עם חברים מדי יום. יש לנו נכדים ונינים חמודים וחכמים ואנו מאחלים לכולם בריאות אושר, שאיפה למצוינות והגשמה עצמית.

בתי גילה, אמא של אריאל, תומר ולירון היא מורה בבית ספר בהרצליה.

הזוית האישית

סבא מיכאל וסבתא שרה: נהנינו לעבוד עם נכדנו אריאל בבית הספר, סיפרנו לו על השנים הראשונות שלנו בארץ ועל ההיסטוריה של המשפחה. שמחנו לראות את בקיאותו הרבה במחשבים ואת הסבלנות והכבוד שלו.

הנכד אריאל: שמחתי לפגוש את סבי מיכאל וסבתי שרה בבית הספר בחדר מחשבים, התרגשתי כשהם הגיעו לעבוד איתי, למדתי מהם הרבה דברים על המשפחה ואני גאה בהם.