מאגר סיפורי מורשת

הסיפור תועד  על ידי תלמידים בבית ספר "גאולים" במסגרת לימודי מולדת בנושא "עירי אשדוד" ביוזמת מנהלת בית ספר דאז, הגב' פנינה בן זקן והמורה מיה צאצשווילי.

השתתפתי במחזור הראשון של המכון למחקר כלכלי-חברתי בבית ברל.

בתמורה התחייבתי אישית למלא שליחות תנועתית ממלכתית עם סיום הלימודים. ועדת מיון של מבוגרי המכון ברשותה של הגברת סנטה יוסף טל – יושבת ראש מחלקת העלייה והקליטה בהסתדרות החליטה שאני מתאים לצאת בשליחות המוסד בחו"ל. לשם כך עברתי קורס מיוחד באחת המחנות הסגורים של המוסד.

תוך כדי ההכנות ליציאה לחו"ל קיבלתי מהורי מברק שהם מגיעים ארצה –להצטרף אלי לירושלים. בגרתי מאז השתחררתי מצה"ל ב-1950.

עמדה בפני דילמה קשה- לצאת משליחות המוסד בחו"ל או לקלוט את המשפחה שלי אותה עזבתי ב-1948 כדי להשתתף במלחמת השחרור. בהתלבטויות שלי שיתפתי את הגברת סנטה יוסף טל- אשיות יוצאת דופן בעלת סמכות מוסרית ציבורית גבוהה ומשפיעה. לאחר כמה שיחות עמה היא הציעה לי שהאם אקבל על עצמי לעמוד בראש פרוייקט לבניית עיר חדשה בדרום, היא תמצא את הדרך לשכנע את המוסד לשחרר אותי מהמחויבות שלי כלפי המוסד.הסכמתי וכך הגעתי בשליחות לאשדוד ומאז לא עזבתי את המקום עד היום הזה.

מזכיר ההסתדרות באשדוד

בסוף אוגוסט 1956 סיימתי את הלימודים במכון כלכלי חברתי. בחודשים ספטמבר, אוקטובר עברתי קורס במוסד ובנובמבר 1956 הגעתי לראשונה באשדוד.

הוריי הגיעו ממרוקו עם אחותי סימונה, וקלטתי אותם בתחילה בדירתי שבירושלים ולאחר כמה חודשים הצטרפו אלי באשדוד. בטרם אמלא את התפקיד, לו הייתי מיועד להשתלמות מעשית בקריית-גת עיר שקמה על בסיס תכנית לכיש לפי חזונו של דוד בן גוריון.

לאחר מכן עברתי לאופקים, לשדרות ולדימונה – ערי פיתוח שקדמו לייסוד העיר אשדוד-ים.

הניסיון שרכשתי בפעילויות השונות: בתנועות הנוער במרוקו, במשמרת הצעירה של מפא"י בארץ, פעילויות של התנדבויות במעברות העולים תלפיות ואחרים בירושלים, פעילות במסגרת שורת המתנדבים שהייתי אחד ממייסדיה, וכן פעילות במושבי העולים בפרוזדור בירושלים, וכן התנדבות בשח"ל –שירות חלוצי לישראל בו הייתי כהענות לקריאת דוד בן גוריון- שימשתי מדריך כבר "דיר אלהווה"-לימים מושב נס הרים ולאחר מכן שימשתי במושב "יכיני" בדרום במשך כשנה וחצי כמדריך.

ההתנדבות כמדריך חברתי במועדוני ההסתדרות בדרום ירושלים במושבה הגרמנית ובבקעה.

חבר בוועד עובדי משרד המשחר והתעשייה.

חבר במועצת פועל ירושלים ותפקידים אחרים.

הניסיון שרכשתי אכן סייע בידי להתמודד עם האתגר החדש של בניית עיר עולים- אתגר שהיה מרתק, מלהיב עם היקף עשייה סביב השעון כולל שבתות וחגים. פעילות אינטנסיבית שגרמה במשך הזמן לניתוק מחברים ומידידים רבים שרכשתי קודם לכן בירושלים ובמקומות אחרים.

הביקור הראשון באשדוד

סנטה יוספטל – העמידה ברשותי מונית עם נהג לביקור הראשון שלי באשדוד, וכן נתנה לי הסברים איך להגיע למקום. במשך שעות של חיפוש באזור לא גילינו – הנהג ואנוכי כל סימן של ישוב או של חיים באזור.

חזרנו על עקבותנו כדי להסביר לסנטה שלא מצאנו את המקום ולאחר הסברים נוספים נסענו למחרת בפעם שנייה – עברנו מעל גשר העץ שעמד מעל נחל סוכריר – טיפסנו ברגל מעל כמה גבעות חול מזרחה מכיוון הים – הגענו לגבעה ומצאנו מאגר מים מפח מתכת וזה היה הסימן היחידי שנמצא במקום. במשטח מתחת לגבעה נראו פחונים מאלומיניום בוהקים וניצבות שורות,שורות וכאילו אין אנשים חיים בהם.

כשהגענו, קרוב לפחונים יצא אלינו ולקראתנו שלמה לוי-נציג הסוכנות שהגיע כמה ימים קודם לכן ועסק בקליטה ראשונית של העולים. שלמה לוי פתח את זרועותיו וחיבק אותי כשהוא אומר:"זה כמה ימים אני מחכה לך, סוף סוף יש עם מי להתחלק בעבודה וקודם כל צריך למצוא עבודה לעולים שזה עתה הגיעו". תוך כדי שיחה עמו החלו כמה עולים לצאת מפחונים ולהתרכז סביבי כששלמה מצהיר מבטיח: "עכשיו הכל יהיה בסדר". שלמה, שלא הכרתי קודם לכן, טוען בפני כולם שהוא מכיר אותי ואומר לעולים והם יכולים לסמוך עלי.

הקשבתי למלים ולדרישות העולים. חלקם, אם לא רובם ביקשו, דרשו לעזור להם לצאת מהמקום וביקשו הסברים איך להגיע לאיזו תחנה בה ימצאו רכב שיקח אותם מחוץ למקום הזה, כגון: בת-ים, רמלה, תל-אביב, חיפה, אך לא רצו להישאר במקום.

כשהגעתי איש מהם לא עבד ולא הכיר מקום אחר בארץ. לאחר כמה שעות שיחה עם כל משפחה ומשפחה, ועם כולם יחד, הסתיים המפגש הראשון שלי עם ראשוני העולים אלה בשירת התקווה ובהבטחה ממני שאחזור אליהם בהקדם עם תשובות.

אכן חזרתי לאחר כמה ימים. חזרתי, שלמה לוי ואנוכי, חלקנו ביחד פחון ששימש מחסן הספקה של הסוכנות היהודית. היינו שני אנשי ציבור ראשונים שחיו עם העולים. גרנו ואכלנו יחד, הרבה סרדינים מקופסאות שימורים, הרבה זיתים וביצים במשך שבועות וחודשים. אך גם זכינו להיות אורחיהם של העולים בשבתות ובימי חג.

מפגש עם נשות המקום

מפגש ראשון עם שמעון פרס

סנטה יוסף טל אשר שמעה ממני סקירות מפורטות אודות מצבם של העולים, הצרכים הרבים שחייבו פתרונות מהירים, הציעה לי להיפגש עם שמעון פרס שהיה מנכ"ל משרד הביטחון ולגייס אותו לעזרתי.

שמעון פרס, כשנפגשתי אתו בלשכתו, שמע גם הוא דו"ח מפורט אודות מצבם של העולים, קרא לסגנו מוקה לימון. באלה המלים אמר: "מוקה, אני מבקש שתשמע גם אתה את שאול, ולבדוק מה הם הצרכים של המקום, ושתנסה לעזור לו עד כמה שאפשר. אמנם אני לא יכול להבטיח שמשרד הביטחון יאמץ את אשדוד ים – כי לכך יש השלכות רבות שמשרד הביטחון לא יכול לעמוד בהם. אך נעשה ככל שנוכל".

באמירה זו הרגשתי שנוצרה כימיה עם האיש עליו שמעתי קודם לכן. שמעון פרס הרשים אותי מאוד בגישתו המעשית לעזור.

מוקה לימון- רשם את אשר העליתי לפניו לפיו, כי הוא בעצמו יקבע לי פגישות דחופות עם שרים ומנכ"לים של משרדים רלוונטיים.

הוא העמיד לרשותי משרד קטן במשרד הביטחון ונתן הוראה למזכירתו לעמוד לרשותי, כך התחלתי את הצעדים הראשונים לטפל בבעיות רבות ושונות מתוך משרד הביטחון כולל פגישות עם שרים ומנכ"לים ומשרדים ממשלתיים.

עם שמעון פרס נוצרו יחסים קרובים והוא הפך לאורח קבוע באשדוד- ים. בשבתות הגיע עם אשתו וילדיו והלכנו יחד לשחות בים. גם בדרכו חזרה מ"מפעל הטקסטיל" בדימונה, בו היה הכור האטומי בבניה. היה קופץ אליי לאשדוד- ים כדי לדעת על התקדמות המקום ולפעמים נשאר עד לשעות הקטנות של הלילה לכוסית וויסקי.

בחורף הראשון של 1957 היה מאוד גשום וסוער."גשר ביילין" שהיה מקשר בין העולם החיצון לבין המעברה אשדוד- ים והיה מעל לנחל סוכריר- נהרס ונשטף בזרמים של הגשמים שהגיעו מהרי חברון, והמעברה נותקה ואין איש יוצא ונכנס אליה במשך כמה ימים. לפנייתי לשמעון פרס פנה לצה"ל, וזה הגיע עם רכבים משוריינים דרך החולות מצד מזרח והביא עימו אספקת מזון של לחם, חלב ודברים אחרים לתושבים.

הקשר עם שמעון פרס הלך והתהדק. בוויכוח שהיה עם ראש הממשלה מר לוי אשכול- היכן לבנות את מפעל אלתא, אם באשדוד או בבאר שבע, שמעון פרס הגיע למסיבת ברית המילה של בני אייל עם חיוך בפניו, ואמר לי שהביא לי מתנה שתשמח אותי מאוד.

הוא אמר: שסיכם סופית עם ראש הממשלה אשכול, שמפעל אלתא יחולק לשני מפעלים, החלק המכני יבנה בבאר שבע, והחלק החשוב לדעתו- החלק האלקטרוני יבנה באשדוד. הפשרה התקבלה לאחר מאבקים קשים, ובסופו של דבר קם מפעל האלקטרוני אלתא באשדוד, וזהו אחד המפעלים החשובים בעולם.

בן גוריון והנמל

בוויכוח שהתנהל בזמנו – היכן לבנות נמל עמוק מים חדש, פעלו אינטרסים שונים ומנוגדים. פועלי נמל יפו, תל אביב דרשו לנצל את התשתית של הנמל שלהם, ולהרחיב את נמל תל- אביב. גורמים אחרים הציעו לבנות את הנמל באשקלון, אחרים כפשרה לבנות אותו בפלמחים.

כל פעם דווח על מקום אחר, ועל החלטות סותרות. נוצר מתח רב ולא היה שר וגורם שהוא שלא פניתי אליו, כדי לטעון שאשדוד- ים קמה על סמך תוכנית מתאר ובה נמל עמוק מים חדש. ולטענתי לא היה קיום לעיר מבלי שיבנה בו נמל.

שמעון פרס התגייס לעזרתי, והבטיח לי לערב את "הזקן". לבקשתי הבטיח וקיים ביקור של בן גוריון באשדוד ביקור בקרב משפחות עולים חדשים בבתיהם, ביקור בבתי ספר ולאחר מכן הוא הסכים לשוחח עם משלחת מומחים מצרפת, אשר הגיעה במיוחד כדי לעשות סקר בחופי הארץ במטרה להמליץ על מקום מתאים לבניית הנמל.

במפגש עם המהנדסים הצרפתיים הללו- עימם היו לי קשרים ידידותיים מאוד, לקחתי על עצמי את מלאכת התירגום לצרפתית עבורם, ועברית לבן גוריון.

בן גוריון שאל שאלות רבות, לאחר ששמע סקירה מקיפה על חופי הארץ, ואם ניתן לבנות את הנמל מחוץ לחוף הים, כי לטענתו הארץ קטנה, וחבל על כל דונם לבזבז, הוא נתן לדוגמא את הולנד, אשר ייבשה מי ים כדי לכבוש אדמה ולהפכה לאדמה חקלאית וכו'.

הצרפתים הסביר כי המיכון המודרני, והאמצעים החדישים ניתן בהם לבנות נמל כמעט בכל מקום. אני תרגמתי את דברי המומחים והוספתי שיש יתרונות טובים לבנות את הנמל באשדוד. אסתר הורנשטיין, שהייתה רכזת אירגון אימהות עובדות, שעמדה לצידי, רצתה לתקן את התרגום שלי, אך היא זכתה לתגובה שהיה ברור שעליה לשתוק עתה, ולא לשנות ממה שאמרתי.

שמעון פרס שמע את כל ההסברים ולא הגיב.

לאחר כמה שבועות לאחר ביקור הזקן באשדוד, התקבלה בסופו של דבר החלטה לבנות את הנמל באשדוד.

ביקור שלישי של בן גוריון באשדוד

חברת אשדוד

בשנת 1948, בימי הממשלה הזמנית, עיבד אגף התיכנון בראשותו של האדריכל אריה שרון, תוכנית לפיזור האוכלוסיה, במסגרת הקמת עיר בדרום עם נמל עמוק מים.

בשנת 1952, ציין הארכיטקס הנ"ל כי אשדוד תשמש מרכז תחבורתי עם נמל עמוק מים ושדה תעופה באזור נחל סוקרר (נחל לכיש).

ב-4.8.57, נחתם הסכם עם חברת אשדוד, בראשות מר פיליפ קלוצניק- בעבר שגריר ארה"ב באו"ם,ומר עובד בן עמי, על החכרת כחמישים אלף דונם.

ב- 23.11.59, הושלמה התוכנית של נמל אשדוד.

ב- 20.4.60, משרד הפנים אישר סופית את התוכנית.

בפברואר 1961, הבטיח יו"ר חברת נמל אשדוד, מר עובד בן עמי, השקעה של שני מיליארד ושלושים מליון לירות לפיתוח אשדוד במשך חמש עשרה עד עשרים השנים הבאות עבור אוכלוסיה של רבע מליון תושבים.

בתוך הסכום הנ"ל הבטיחה חברת אשדוד כמליארד לירות לבניית 60-65 אלף יחידות דיור. מאה חמישים מליון לירות תשקיע בבניית כבישים, תשתית מים חשמל ונטיעות… 80 מליון למרכזי בידור ותיירות.

אחרי שעבר רבע מהזמן, אם כבר השקיעה כ- 507 מליון לירות?, אך הסתבר כי השקיעה פחות משני מליון לירות… בסעיף 9 של החוזה של חברת אשדוד עם הממשלה,התחייבה להקים בתי ספר בהתאם לדרישות המקום. מרכזי תרבות, בתי חולים ומרפאות, כבישים, גנים ציבוריים וגנים למשחקי ילדים.

החברה טענה שתבנה את העיר היפה ביותר במזרח התיכון…. אך לצערי מכל ההבטחות הסתבר לי שחברת אשדוד השקיעה עד סוף 1961 פחות משני מליון לירות.

הפניות שלי אל משרדי הממשלה לבניית דירות, כבישים בתי ספר, גנים מרפאות וכו', נענו בתשובה שלהם שעלי לפנות לחברת אשדוד, אשר התחייבה בהסכם לספק את צורכי הציבור במקום.

ככל שעבר הזמן וגדלו הצרכים- החברה הפכה לנטל – והמאבק שלי נגדה הלך והחריף. חלק מתוצאותיו הביא לשינוי בהסכם החברה עם הממשלה וצימצום "זכויותיה" לחצי מהקרקעות ולאחר מכן לעוד צימצומים נוספים.

משה דיין, ששימש בתפקיד שר הביטחון, העביר לי באופן סודי את "החוזה" בין הממשלה לבין חברת נמל אשדוד שלדבריו "לא עבר כל דיון ואישור בממשלה".

הוא ביקש לפנייתי את חוות דעת היועץ המשפטי וכתוצאה מחוות דעת זו, נתן לי גיבוי מלא למאבק נגד חברת אשדוד, אשר זכתה בזכויות רבות אך מעט מאוד חובות שנטלה על עצמה.

לווי אשכול, שהיה שר האוצר הגיע באחד הערבים, נוהג לבד במכוניתו לאשדוד, נכנס למשרדי וביקש לשוחח עימי באופן אישי, אך לא במשרד, הוא ביקש שאתלווה אליו לתל אביב. תוך כדי הנסיעה, התנהלה שיחת נפש עם אשכול, והוא טען בפני, שאינו יכול מכל מיני סיבות לבטל את ההסכם עם חברת אשדוד, אך יכול אולי לעשות בו כמה שינויים שיש בהם כדי לצמצם מכוחה וזכויותיה של חברה זו ולזרז כמה פעולות באמצעות משרדים ממשלתיים שיש בהם כדי לקדם את פיתוח העיר, כולל בניית בית חולים.

המאבק שלי כנגד זכויות היתר של חברת אשדוד הם בעיקר על אי ביצוע מצידה של ההסכם עם הממשלה. מאבק זה הגיע לחשיפה תקשורתית אך בד בבד מר בן עמי החל במסע הכפשה אישי כנגדי.

המאבק למינוי המועצה המקומית הראשונה באשדוד

בשל הסתירות בין הגורמים השונים, מצד אחד ההסתדרות במקום שמלאה את כל התפקידים של רשות מקומית. מצד שני,המועצה האזורית חבל יבנה אשר משרדיה היו בגבעת וושינגטון, ואשדוד השתייכה מבחינה מוניציפלית לתחומה, והייתה אמורה לספק את השירותים המוניציפאליים. מצד שלישי,חברת אשדוד שהתחייבה להבטיח את השרותים ופיתוח המקום.

המאבק היה קשה ולי לא הייתה ברירה, אלא לדרוש רשות מקומית נבחרת שתשרת את התושבים במקום. פרט להסתדרות שעמדתי בראשה- המועצה האזורית חבל יבנה וחברת אשדוד התנגדו בכל תוקף שתקום מועצה מקומית עצמאית.

ככל שעברו הימים, המאבק החריף והגיע עד לכנסת ולתקשורת, לבסוף נאלץ שר הפנים דאז מר חיים משה שפירא, להסכים למנות מועצה מקומית זמנית, עד לבחירות שהיו אמורות להתקיים בהקדם לאחר מכן.

לאחר מאבקים והתדיינויות רבות, עמדה בפניי הברירה להסכים למספר חברי מועצה לפי יחסי כוחות שהשר קבע, או לדחות את הצעת השר ובכך לעכב את מינוי המועצה.

בסוף נאלצתי להסכים שהמועצה תורכב, בלי שיהיה רוב לנציגות מפא"י למרות שהיינו רוב מכריע בבחירות שקדמו למינוי זה.

השר קבע ארבע נציגים למפא"י אחד לאחדות העבודה, שניים למפד"ל, ובאופן מוזר, קבע נציג במועצה המקומית לחברת אשדוד, ונציג למשרד הפנים.

שר הפנים עוד קבע, שנציג משרד הפנים בבאר שבע, מר דוב גור,יתמנה לראש המועצה הממונה ושוב גם זאת, בניגוד לרצון התושבים ולנציגות של מפא"י.

במועצה התנהל מאבק קשה עם נציג חברת אשדוד במועצה מר אוריאל אילת, שכל תפקידו היה במועצה לשמור על הזכויות של חברת אשדוד.

עם התפטרותו של מר דוב גור מתפקיד ראש המועצה המקומית, התמנה מטעם סיעת מפא"י, מר רוברט חיים, וזאת כפשרה, היות וסירבתי לכהן בתפקיד זה, כי העמידו בפני ברירה, שאמנה סגן למפא"י בשם שלמה לווי, אשר "פלירטט" באותם ימים עם גורמים בחברת אשדוד.

קביעת עדיפויות לתושבי המקום

בראשית הדרך לא הייתה קיימת כל תעסוקה שהיא במקום. גייסתי ממשרד העבודה הקצבה מיוחדת של ימי עבודה כדי להעסיק את העולים הראשונים שהגיעו לאשדוד, התעסוקה הייתה כיסוי של חולות בענפי עצים בעיקר בגבעת מגדל המים.

הייתי צריך ל"זכות" במכסות ימי עבודה של הקרן הקיימת לישראל להקצבת כארבע עשרה ימי עבודה בחודש בשכר דחק לעולים כדי להכניסם לעבודה.

חברת "סולל בונה" אשר בנתה במקום את הפחונים לאכלוס העולים החדשים, החלה בבניית מבנים "קליפורניות", ולאחר מכן בתים בבניה קשה וקשיחה. החברה הביאה את העובדים הקבועים שלה מרחובות, ראשון, ונס ציונה, כולל גם עובדים בלתי מקצועיים.

היות ולא הועילו כל הבקשות והשכנועים שלי,לא הייתה ברירה אלא להכריז בפעם הראשונה במקום הפגנה שהיה בה כדי למנוע מעובדים מבחוץ לעבוד באשדוד. מטרת ההפגנה הייתה להעדיף את תושבי המקום על פני תושבים שבאו מחוץ לאשדוד. המשטרה התערבה לאחר שהעבודה הופסקה ליום, וחברת סולל בונה נאלצה להסכים לקבל עולים חדשים לעבודות פשוטות וכן לארגן קורסים מקצועיים לתפסנות, ברזלנות, טייחות ורצפות תוך כדי עבודה. כך בשורה של קורסים אינטנסיביים הוכשרו הרבה עולים לעבודה ועברו לעבודות מקצועיות בבניין, דבר שתרם לאחר מכן, למאגר משמעותי של עובדים מקצועיים, בבנית תחנת הכוח של חברת החשמל, ונמל אשדוד.

גם חברת הנהלת חברת החשמל התנגדה בהתחלה לקבל לעבודה עולים חדשים מאשדוד, אפילו לעבודות פשוטות שנדרשו לבניית התחנה, ובסוף, לאחר מאבקים ושכנועים התקבלו לאט לאט עובדים, עולים חדשים מאשדוד לעבודה בחברה כעובדים ארעיים, אחר כך כזמניים.

הנהלת החברה, וועד עובדי חברת החשמל בדרום התנגדו לקלוט את העובדים באשדוד לעבודה קבועה. היה דרוש מאבק קשה ביותר, כדי להבטיח את הקביעות של עובדי אשדוד בתחנת הכוח, שבסופו של דבר זכה להצלחה.

בו זמנית התנהל מאבק של "עדיפות בעבודה" לתושבי המקום, ההסתדרות במקום נתנה דוגמא, וכמעט כל התפקידים בה אויישו על ידי עולים, כולל בתפקידים של מוסדות ההסתדרות כגון קרן ביטוח לפועלי בניין, תפקידים בקופת חולים, ארגון אמהות עובדות קואופרטיב שלב ועוד.

עובדים שבאו מבחוץ, חויבו על ידי ההסתדרות במקום לגור באשדוד, כולל נהגי אגד, במסגרת מדיניות זו נבנתה באשדוד ביוזמתי שכונה לעובדי חברת חשמל שהגיעו לעבודתם בחברה מחוץ לאשדוד. וגם ווילות ברובע ו'. לעובדים שהגיעו מנמל תל אביב לעבודה בנמל אשדוד.

שורות אלה הם חלק קטן מאבני דרך בהתפתחותה של העיר אשדוד והם נכתבות כעדות אישית שבאה להעיד על תהליכים מרכזיים שקבעו את אופייה של העיר מראשיתה.