מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אסתר, כי נולדתי שבוע לפני פורים. שם משפחתי הקודם היה בדש ושם משפחתי אחרי החתונה הוא דבוש. נולדתי בטריפולי, לוב בשנת 1952. אני הבכורה במשפחה ויש לי עוד 3 אחים ו3 אחיות.

עד גיל 15 גדלתי בטריפולי, היינו קהילה מאוד מגובשת. ביתנו היה בין שתי קומות. אנחנו גרנו בקומה התחתונה, ובעליונה גרו ערבים. בבית היו  4 חדרים. אני ישנתי עם אחיותיי נעמי ורותי באותו חדר. הסלון היה מאוד גדול, בתוך הבית הייתה חצר פנימית, דבר מיוחד כשלעצמו.

למדתי בבית ספר יסודי איטלקי שבו היו בנות יהודיות. אחר כך בחטיבה למדו אתנו גם בנות נוצריות. הלימודים היו ברמה מאוד גבוהה, דיברנו באיטלקית והמורים היו נוצרים. בזמן  שהאיטלקים למדו את הדת שלהם אני ושאר היהודיות יצאנו לשיעור ספורט. אהבתי לשחק עם חברות קלאס, חבל, חישוקים שמסובבים בבטן ועוד הרבה.

חפץ יפה ומיוחד שהשתמר בידיי עד היום הוא שטיח קיר ענק עם תמונת נוף מרהיבה. (ראה תמונה)

את השטיח אמי תלתה על הקיר ובכל לילה, לפני שהייתי נרדמת, הייתי מדמיינת את עצמי נכנסת לנוף היפהפה שבתמונה…

שמירת הזהות היהודית תחת אנטישמיות

את החגים היהודיים חגגנו בגלוי, ואילו את יום העצמאות חגגנו בסתר, כך שאני אפילו לא ידעתי על קיומו. ביום זה אמי הייתה מכינה מטעמים מיוחדים והייתה מציינת שהיום הוא יום חג, אך לא ציינה מהו, מחשש שמא נספר זאת לשכנינו הערביים שאיתם היינו משחקים לעיתים.

זכורני כי בהיותי בחטיבה השתמשנו באטלס, ובמקום שהייתה ממוקמת  ארץ ישראל הייתה מחיקה בטוש שחור. ראיתי גם כמה דפים לבנים אטומים שכיסו את התמונות, ובסקרנותי קילפתי את הכיסוי ולעיניי נגלו תמונות של נמל תל אביב ונמל חיפה. כשגילתה זאת מורתי האיטלקית היא כעסה עלי מאוד, ידעתי שאם הדבר היה מתגלה לאחרים בצוות הייתי מסולקת מבית הספר לאלתר.

בחג השבועות אמי הייתה מכינה עוגיות מתוקות, שטליה נכדתי מאוד אוהבת, בכל מיני צורות: סולם יעקב, ציפור, תיק, מספרים, שבלול ועוד. בערב פסח היינו שוחטים כבש, ואמי הייתה מכינה פיתות אותן הייתה אופה בפרנה שבחצר.

מלחמת ששת הימים – גם בטריפולי…

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים בארץ. הערבים בטריפולי רצו להרוג ולהשמיד את כל היהודים, ואנו הסתגרנו בבית במשך חודש. הערבים ממש השתוללו ברחובות, שרפו את המכוניות שלנו, בתי עסק ואפילו בתי כנסת.

אחת מחברותיי היהודיות הבחינה בשלט על אחד מבתי הכנסת עליו היה כתוב "כאן לשרוף". כך היו מסמנים הערבים את המבנים שהתכוונו לשרוף. והיא ברוב אומץ ותושייה הורידה את השלט, וזמן קצר לאחר מכן שוב נתלה שלט חדש במקומו. כאשר העזה שוב להוריד אותו, הבחין בכך אחד הערבים והלשין עליה, והיא, ששמה לב לכך, סיפרה זאת למשפחתה והם עברו לגור זמנית במקום אחר עד יעבור זעם… בכל פעם שחברתי ראתה שוב את אותו שלט הייתה מורידה אותו, כך שבזכותה בית הכנסת ניצל בסופו של דבר משריפה. את ספרי התורה שהיו שם העבירה לארץ וכיום הם שוכנים במוזיאון יהדות לוב באור יהודה.

שני ניסים חווינו ובזכותם הצלחנו לשרוד את אירועי הימים ההם ולהינצל

זה קרה ביום הראשון של המלחמה, ב – 6/6/67, כשהייתי בשנה האחרונה של החטיבה שבה למדו רק יהודים. בעיצומו של מבחן, המנהל נכנס וביקש שלא נצא הביתה לבד, אלא רק עם מבוגר. אחיה של חברתי הגיע, ואבי לא הצליח להגיע בגלל הפגנות של ערבים שהיו בחוץ. האח שידע את המצב, התעקש שאבוא גם. הוא הוציא אותנו מהדלת האחורית, ובדרך ראינו צמיגים שרופים והפגנות. לא יכולנו לחזור בדרך הרגילה הביתה, וכך הגענו לצפון העיר, הרחק מהבית. בדרך פגשה  אותנו בחורה יהודייה ושאלה: מדוע אנחנו בחוץ כעת? היא ביקשה שנעלה אליה הביתה, ובינתיים שמענו אצלה בחדשות שיש הפגנות, ושיש עוצר בשעה שש לכולם.

החלטנו לצאת כדי להספיק הביתה, וכדי לא להדאיג את הורינו… חצי שעה לפני שהתחיל העוצר כבר הספקנו להתקרב לבית, כשלפתע עצרו אותנו שני ערבים, חסמו את דרכנו ברכבם, ושאלו האם אנחנו נוצרים, ערבים או יהודים?.. כמו משמיים יצא לפתע מהחלון הסמוך איטלקי ושאל: מדוע לא עלינו אליו עדיין? וטען שחיכה לנו… אחד מחסידי אומות העולם ממש… נשארנו שם רבע שעה, ואז כשחלפה הסכנה יצאתי לכיוון הבית. בדרך עוד ראה אותי ערבי שהכיר אותי וצעק לעברי: "יהודייה, אם אתפוס אותך אשחט אותך" ..לא עניתי ומיהרתי הביתה. ליד ביתי ראיתי חומצה בכביש.. הערבים נכנסו לבית השכנים ועשו בלאגן ממש…

לאבי לקח זמן לפתוח את דלת הבית, הוא הניח  קרשים על הדלת כדי לחסום את הפורעים, וכך ב"ה ניצלתי בנס. אלינו לא הצליחו הפורעים להיכנס, כי היו סורגים בכל חלונות הבית. כשנכנסתי ראיתי את אבי עטוף בטלית, ואת אמי שהייתה בחודש התשיעי להריונה בוכה על הרצפה..

אבי שאל אותי מיד מה עם אחותי הקטנה שהייתה בכיתה א' … לא ידעתי מה לענות… כך עברו עלינו יומיים תמימים בדאגה רבה לשלומה. בחסדי ה' שכנה ראתה אותה בבית הספר והבחינה שאף אחד לא הגיע לקחת אותה, אז היא לקחה אותה לביתה, ומפחד הפורעים היא לא הצליחה להודיענו על כך… כשהיא באה להחזיר אותה, היא עמדה ליד החלון ושרה: "אל תפחדי, סמינה, רותי אצל קמונה…", וכך בהדרגה הודיעה לאמי על הבשורה המשמחת.

נס הצלה נוסף קרה כאשר דפקו אצלנו שוטרים כדי לקחת אותנו למחנה סמוך שם ריכזו את כל היהודים שבתיהם נפגעו. אבי לא הסכים לכך וכשראתה זאת אמי, ברוב תושייתה הגישה להם תה עם בוטנים, כנהוג בעדה. השוטרים התרצו ועזבו את הבית… למפרע נודע שמשפחה שגרה בסמיכות אלינו נלקחה על ידם באותה תואנה, אך למעשה רצחו את כולם…

העלייה המרגשת

כמובן שלאור המצב ייחלנו לעלות כבר לארץ. מלך טריפולי מיד הורה לשחרר את כל היהודים. עד אז היינו בין 2000 היהודים האחרונים שנשארו בלוב! רוב היהודים כבר עלו בעלייה ההמונית שהתרחשה בין השנים 1949-1951. אנחנו נסענו לאיטליה ושהינו בה ארבע שנים עד שנת 1971. התעכבנו שם כיוון שסבתי הייתה במצב בריאותי קשה ואבי קיווה לקבל את רכושנו שהשארנו אחרינו בטריפולי. כאשר ראה שהדבר לא עולה בידו, החלטנו לעלות ארצה.

בהיותי בת תשע עשרה וחצי, מצאתי את עצמי סוף סוף יורדת מכבש מטוס "אל על" ומנשקת את אדמת הקודש. דודיי שגרו באשקלון הציעו לאבי להצטרף אליהם ולהתגורר בעיר. לא שירתי בצבא היות והייתי כבר לאחר גיל גיוס.

בגיל 22, שנת 1976, התחתנתי עם בעלי שיחי', אותו הכרתי דרך חברים. את טקס ה"חינה" חגגנו יחד עם כל המשפחה המורחבת בביתנו. בגיל 26 נולדה ביתי הבכורה, רויטל, שנה וחצי אחר כך נולד עודד, אביה של טליה. בגיל 33 נולד לי יוחאי, ושנה וחצי אחר כך בני הצעיר אלעד.

בחתונתי

בהיותי בת 21 פרצה מלחמת יום הכיפורים. מכיוון שהיינו עדיין עולים חדשים, לא הבנתי שהצפירה שפילחה את השקט בעיצומו של היום הקדוש הייתה למעשה אזעקה… הסבירו לנו שיש לסגור את כל התריסים והחלונות בלילה כדי שלא יבחינו באורות. חושך מוחלט שרר ברחובות כדי שהאויב לא יבחין בנו.

כשפרצה מלחמת המפרץ ב-1990 הכנו חדר אטום והצטיידנו במסכות אב"כ המגינות מפני גז רעיל. בלילות כשהייתה אזעקה היינו רצים לחדר האטום עם ילדינו, וכדי להרגיעם נתתי להם חלב עם קורנפלקס….

חלומי היה להיות רופאה, אבל בגלל הניתוק מטריפולי למדתי עד כיתה י' ולא התאפשר לי להגיע להשכלה גבוהה. ברומא עבדתי כזבנית – מוכרת כפפות לתיירים. בארץ עבדתי שלוש שנים במפעל לשעונים ואחר כך בשנת 1975 התחלתי לעבוד בגן ילדים כסייעת. עבודה זו הייתה מאוד נוחה עבורי ואפשרה לי להיות עם ילדיי. כך עד שנת 2010, עד יציאתי לפנסיה.

אירועים חשובים בחיי הוא יום נישואיי והיום בו ילדתי את ילדתי הראשונה, בבית הרפואה "ברזילי" שבאשקלון.

דמויות שלא אשכח… 

דמות חשובה בחיי היא סבתי נונה. אוי סבתי, הייתה אומנם קטנת ממדים אבל גדולה מהחיים… שמה המלא היה מיסה חסן. היא נולדה ביישוב שהיה על הר ושמו גריאן. ביישוב זה האנשים היו מתגוררים במערות. סבתא הייתה בתו של רב גדול מאותם זמנים שהתעסק גם בקבלה. הוא נפטר בערב פסח בגיל 97 והוא אף חזה את מותו. שמו היה חליפה ז'רמון. לסבתא מיסה היו ידיים ברוכות, מה שאומר שכל מי שנגעה בו הבריא ונרפא ממחלתו. למרות שלא למדה, הייתה מיילדת ועזרה להרבה נשים, כולל כמובן את אמי. נונה שלי תמיד קיבלה אותי מאוד יפה והייתה אומרת לנכדיה: אתה דווי (אתה האור שלי/ העיניים שלי), וכל הזמן הייתה מברכת אותנו. לצערנו היא נפטרה בגיל 83 בז' באדר לפני 37 שנים.

עם סבתי השנייה ששמה היה זוהרה, הקשר היה מאוד קצר לצערי. היא נפטרה בגיל 69, שלוש וחצי שנים בלבד לאחר שעלינו לארץ. היא הייתה מתארחת אצלנו הרבה בשל הגעגועים לאבי שלא ראתה אותו במשך 20 שנה. סבתא זוהרה סבלה מאוד בחיים. בגיל עשר התייתמה מהוריה. בגיל 12 כבר הייתה נשואה לסבי ונולדו להם שמונה ילדים אותם גידלה במסירות. בגיל 38 התאלמנה. סבתא זוהרה וסבתא מיסה היו נשואות לשני אחים ממשפחת בדש ולכן ההורים שלהם הם בני דודים. יהי זכרם ברוך.

יש לי ב"ה שלושה בנים ובת אחת, מהם יש לי תשעה נכדים, כולם גרים בארץ ומתארחים הרבה בחגים ובאירועים משפחתיים.

הזוית האישית

סבתא אסתר: אני חושבת שהתכנית היא רעיון טוב התורמת לדורות הבאים! נהניתי מאוד להעביר את הסיפורים לנכדתי ולכל המעוניין.

טליה: נהניתי לשמוע מסבתא את הסיפורים המעניינים. סבתא סיפרה לי דברים שלא ידעתי קודם. זה מאוד טוב בעיניי לחזק את הקשר הזה!

הכתבה  על סבתא אסתר דבוש שפורסמה בעיתון

"אחרי 47 שנה: החברות מבית הספר נפגשו בזכות תמונה" – מאת רונן דאמרי

שני הניסים של אסתר