מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מ"יאשי" לחיפה

עולים בהפלגה על אניית "פולוניה" ויקיפדיה
התאטרון הלאומי ב"יאשי" - ויקיפדיה
הפלגה באנייה

זיכרונות מרומניה

קוראים לי שרה מרקוס. נולדתי ביאשי שברומניה בשנת 1923. לאימא שלי קראו: ראשל-רחל ולאבא שלי קראו: שמואל. אני זוכרת  שכל קיץ היינו נוסעים לכפרים עם אמא ובשבתות אבא היה בא לבקר. אני לא זוכרת הרבה סיפורים ושירים מהילדות. אמא שלי לא טפלה בילדים. היא הייתה גברת ובגלל שהייתה לנו עוזרת אז אמא שלי הייתה מטיילת והעוזרת הייתה עושה הכל. לאבא שלי הייתה חנות וגרנו אצל סבתא שלי. אני זוכרת את הבית שלי ואת הבית של סבתא שלי. אני זוכרת שפעם כשהייתי אצל סבתא שלי, הגיעו סטודנטים נוצרים והלכו ברחובות והסטודנטים הנוצרים לא רצו להרוג את היהודים, אלא רק להרע להם ואז הם שברו לאבא שלי את החלונות של החנות וליד החנות של אבא שלי היה בית של נוצרים והסטודנטים הנוצרים לא ידעו ששם יש בית של נוצרים אז הם שברו גם להם את החלונות וזה היה מאוד מצחיק. בבית דיברנו עם אבא ואימא באידיש ובחוץ דיברנו בשפה הרומנית. למדתי בבית-ספר 'בריינס'. למדתי בבית-הספר 2 שפות: צרפתית ואנגלית. לא היו לנו בבית מנהגים מיוחדים.

תמונה 1
בית- הכנסת הגדול ב"יאשי" – ויקיפדיה

העליה לארץ

משפחתי עלתה לארץ בשנת 1934. אני הייתי אז בת- 10. עלינו בתור תיירים לארץ. נסענו ל'קונסטנצה' ומשם הפלגנו באנייה בשם "פולוניה" לחיפה. קונסנצה הייתה אחד הנמלים הגדולים באירופה והיחיד בים השחור. יחד איתנו בהפלגה היו יהודים רבים שעזבו את אירופה בעקבות עליית היטלר לשלטון והתגברות האנטישמיות. אני זוכרת שההפלגה הייתה רגועה ושקטה, בלי משהו מיוחד או יוצא דופן. לאבא שלי הייתה חנות בגדים. אבא שלי סגר את החנות בגדים והשאיר אותה ככה ועלה לארץ. לאחר 7 חודשים הוא אמר לאמא שלי לעלות ואמר זאת בכעס שתעלה. לא היו לנו אישורים לעלות, אז עלינו כתיירים בספינת- פאר, כמו עשירים. באותה תקופה אניות גדולות לא יכלו להתקרב לחופי הארץ, ולכן העגינה בארץ נעשתה בשימוש בסירות קטנות שהביאו את הנוסעים אל החוף.

 

תמונה 2
האנייה "פולוניה"

אחרי שאבא שלי עלה לארץ הוא ניסה לפתוח מחדש את החנות בגדים שלו ולא הצליח לו, אז הוא למד בנייה ואז הוא היה פועל- בנין. הוא גם למד ריצוף ואימא שלי הייתה עוזרת לו ועושה בשבילו את הבטון. בארץ-ישראל למדתי בבית-ספר "אליאנס". גרנו בהתחלה כ- 7 חודשים אצל סבא וסבתא שלי, שעלו לארץ לפנינו. לאחר- מכן היה לנו בית משלנו בחיפה. במקרה התחתנתי עם רומני. למדנו ביחד באותו בית-ספר והאבות שלנו הכירו וגם האימהות הכירו. לא הייתה לי בת-מצווה ולבעלי, שהיה שנה גדול ממני, היה לו בר- מצווה ובגלל שהכרתי אותו מבית הספר הייתי בבר-מצווה שלו. אחרי כמה שנים נפגשנו שוב  והתחתנו.

מגורים בירושלים

אני כיום בת 95. עברתי לגור בירושלים לפני 7 שנים, בגלל שהבת שלי גרה פה והייתי צריכה לעשות ניתוח אז נשארתי בירושלים. יש לי שתי בנות, אחת גרה ברעננה ואחת פה בירושלים. בגלל שנשארתי פה בירושלים, אז הבת שלי, שגרה ברעננה, אומרת לי לבוא לגור ברעננה והבת שלי שגרה פה אומרת לי להישאר פה. אני מאוד אוהבת לקרוא אבל אני לא יכולה לקרוא כבר בגלל העיניים שלי.

הזוית האישית

יעל אלקיים מתעדת את סיפורה של שרה מרקוס, התמונות נלקחו מאתרי הרשת ומויקיפדיה.

מילון

יהדות יאשי- רומניה
יהדות יאשי- הייתה שנים רבות מרכז יהודי חשוב ביותר בארצות הרומניות. הקהילה הייתה מבוססת כלכלית ובעלת חיים דתיים ותרבותיים, אך לאחר הרדיפות של הממשלות האנטישמיות של אמצע המאה ה-20 והדיכוי של התקופה הקומוניסטית דעכה הקהילה ומרבית היהודים עלו לישראל. מאות שנותיה של הקהילה היהודית בעיר, שהייתה בעברה בירת נסיכות מולדובה, לא היו נטולות קשיים. יהודי העיר ידעו רדיפות והתנכלויות, אך חרף זאת הצליחה יהדות המקום לשגשג, להתפתח ולפרוח עד לעליית הפשיסטים לשלטון בשנות השלושים של המאה העשרים. ביאשי כתב נפתלי הרץ אימבר טיוטה ראשונה להמנון "התקווה". ביאשי נוסד גם התיאטרון היידי, כאשר האב המייסד, אברהם גולדפאדן, הציג בעיר לראשונה בשנת- 1876 בתיאטרון "התפוח הירוק". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”שמחה פורצת את כל הגבולות“

הקשר הרב דורי