מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא דינה- סבתא של ליאב מרטין

נולדתי בלוב בשנת1947, בעיר טריפולי. כשהייתי בת שנה בערך, ביוני 1948, החלו שוב פרעות ביהודי לוב. נהרגו 14 יהודים ונהרסו 280 בתים. סבי, היה אחד מההרוגים. סבא נהרג , אך ורק בגלל היותו יהודי. במהלך התפילה, נכנסו הלובים ומחצו אותו למוות, על ידי ארון קיר שהיה בחדר. היהודים היו, צריכים להגן על עצמם. סבתא וסבא שלי, הבינו, שחייבים לברוח מלוב ולעלות לארץ ישראל. בעקבות הפרעות הללו, קבלו יהודי לוב, עדיפות לעלות לארץ על ידי הסוכנות היהודית. ברחנו כל המשפחה, לכיוון הים ושם חיכתה לנו אנייה, שהפליגה לארץ ישראל.

העלייה לארץ והחיים במעברה בעפולה

הייתי בת שנתיים כשעלינו לארץ. בהגיענו לארץ, נאספנו על ידי משאיות, שלקחו אותנו למעברה בעפולה. התנאים היו קשים מאוד. גרנו בהתחלה באוהל ואחר כך בצריף. הגשם דלף לתוך הצריף, הייתה רטיבות ולחות. למרות שהייתי קטנה, אני זוכרת את המיטות הקשות, כמו אבן, את השירותים והברזיות, שהיו מחוץ לצריף, הכול היה משותף לכולם. כל משפחה קבלה תלושי מזון לפי מספר הנפשות. אבא שלי, היה נותן את האוכל שלו, תמורת תלושים נוספים. כשהיה לו מספיק תלושים וכסף, הוא קנה חמור, כדי שיעזור לסחוב את שקי הקמח הביתה. אני זוכרת היטב את החמור שלנו, הוא ישן אתנו בתוך הצריף. לאחר כמה שנים במעברה הראשונה, עברנו למעברה ב' ( היום נמצא על שטח זה , הקאנטרי קלאב בעפולה). במעברה נולד אחי הקטן, ילד יפה תואר. אחי היה אהוב על כל תושבי המעברה.

יום אחד, נודע לאמי, שמגיעה משפחה מחוץ למעברה, כדי לראות את התינוק היפה. היו שמועות שחוטפים תינוקות. אמי, לקחה את אחי, הסתירה אותו בתוך הצריף  ונעלה אותו. אימא פחדה שיחטפו גם את התינוק היפה שלה. לשמחתנו, אימא שמרה היטב על אחי.

במעברה לא היה בית ספר, אבל יש לי זיכרונות טובים. אני זוכרת את חברתי שהייתה שרה מאוד יפה, היינו מכינות משחקים מבדים. רק כאשר הגענו לעפולה עילית, התחלנו ללכת לבית הספר. הייתה משמעת מאוד קשה. היה עוני גדול, לכן לא הייתה תלבושת אחידה. אכלנו בחדר אוכל גדול בבית הספר, הייתה דלות, האוכל לא הספיק אף פעם. מורה אחד, היה אהוב עלינו במיוחד, המורה אפרים. הוא לימד תנ"ך והיסטוריה. בנערותי, הייתי חברת תנועת בני- עקיבא, אהבנו לרקוד הורה ולשמוע את שושנה דמארי.

התחתנתי עם גרשון ציונוב, כשהיינו בצבא.

נולדו לנו ארבע ילדים, ביניהם אימא של ליאב נכדי, שלכבודו השתתפתי בתכנית.

הזוית האישית

במהלך הפעילות בתכנית הקשר הרב דורי התחברנו מאוד לסיפור הוא העלה בנו הרבה רגשות ותחושת שליחות. התכנית החזירה אותי לילדות הקשה,התרגשתי מאוד כשסיפרתי את זיכרונותיי, לילדים שהתקשו להאמין ולהבין, אבל התעניינו מאוד. רגשה אותי הסקרנות שלהם, החוויה הייתה מעצימה, מחזקת ומרגשת והעלתה בי זיכרונות ישנים ורחוקים.