מאגר סיפורי מורשת

סבא בני מספר:

נולדתי בטריפולי שבלוב, בשנת 1949.

 

למדתי בבית ספר איטלקי בבוקר ואחר הצהריים למדתי בתלמוד תורה. חיי הקהילה היהודית היו מאוד מצומצמים אבל השתדלנו מאוד להיות רק בחוגים יהודים. בתיכון למדתי מסחר והנהלת חשבונות עד שנת 1967.עם פרוץ מלחמת ששת הימים התחיל פוגרום נגד היהודים ונקלעתי למצב מסוכן, במזל לא נפגעתי.

 

בשבת הודיעו בבית-הכנסת שהשבוע הקרוב יהיה שבוע פלסטין, וזה אומר איסוף כספים מהתושבים כולל יהודים. בבוקר של חמישי ביוני 1967 התחילו הפגנות נגד ישראל ונגד היהודים. בשעות הבוקר כל היהודים סגרו את החנויות ואת המשרדים והסתגרו בבתים. גם אני הגעתי הביתה ואחרי כמה דקות הגיעה אחותי מבית-ספר ואמא שלי ביקשה ממני ללכת לבית-הספר להביא את שלוש אחיותיי.

 

הגעתי לבית-הספר ונוכחתי לדעת שאחיותיי כבר לא בבית-הספר. הלכתי לבית של מכרים וטלפנתי לבית. אמי הודיעה לי שאחיותיי כבר בבית ושלא אחזור הביתה כי בסביבה הבית היו הפגנות והיה מאוד מסוכן לחזור הביתה. זה היה בשעה 10 בבוקר. בינתיים נודע שרצחו יהודים שהיו ברחוב ואני, שלא ידעתי מה המצב, הודעתי לבעלת הבית שאני הולך הביתה כי עכשיו בשעה 2 בצהריים, המצב שקט והמרחק הוא סך הכל כ-700 מטר.

 

בעלת הבית המארחת אמרה לי שאני לא יוצא מהבית. התעקשתי על זה והיא לא ויתרה, אמרתי שאני אלך בצד, והיא אמרה לי באופן החלטי שאני לא יוצא מהבית, ועל זה אני חייב לה את חיי.

 

17 יום נשארתי בבית של הגברת, עד שיום אחד אמא שלי טלפנה לבית של מארחת ואמרה לי שהיא שולחת ערבי שיביא אותי לבית. וכדי שאני אאמין שהוא האיש הנכון שלחה אותו עם אחי. היה מקרה אחר ששוטרים הגיעו לבית של יהודים ואמרו להם שהם באו להציל אותם וכך רצחו שתי משפחות שלמות, משפחת לוזון ומשפחת רקח.

 

הערבי הגיע לבית ואחי עלה למעלה ולקח כמה דקות של פרידה ויצאנו לדרך. הערבי לא נסע ישירות הביתה כי נאמר לו שבכיכר שבדרך בודקים מכוניות. אמי נלחצה וספרה את השניות כי עבר זמן מעל הצפוי אבל ב"ה הגעתי הביתה. כל הקהילה הייתה בבתים בלי אפשרות לצאת לקנות משהו לאכול  וכך הימים חלפו.

 

עד שיום אחד, נציגי המשטרה הגיעו לכל בית יהודי והציעו לנו שנעזוב את טריפולי. כך התחילה העלייה לארץ ישראל. יצאנו והגענו לרומא שבאיטליה ואחרי שנה של נדודים עלינו לארץ ישראל.

 

תשע"ה 2015