מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במצרים בעיר קהיר, בתאריך 13/6/1951.  בבית הורי דיברו בעיקר בשפה הצרפתית. בשנת 1957 עלינו לארץ ישראל, משום שהמצרים לא נתנו ליהודים לעבוד בצורה חופשית. כמו כן ברחובות  היו התקפות רבות כלפי היהודים ומשום כך גם לבית הספר לא הרשו לי ללכת. התקופה הייתה התקופה של "מבצע סיני" ומצרים יצאה למלחמה כנגד  ישראל. עלינו לארץ עם אנייה ששטה דרך יוון לארץ ישראל. באנייה היו נציגים של קיבוץ החותרים והם הציעו להורים שלי לנסות ולהשתלב בחיי הקיבוץ.

 

זיכרונות הילדות שלי הם בעיקר מהגננת שלי. מהגן שלי אני זוכרת את הטיולים לגן החיות ולפארקים השונים. במיוחד אני זוכרת את המדרכות עם חלוקי הנחל שאהבתי לתופף עליהם עם הנעלים.

אני זוכרת, שפעם באחד החגים קנו לי בובה מסוכר עטופה בבגדים יפים, שמנו את הבובה על המדף לקישוט אבל מעולם לא אכלנו ממנה כי הנמלים הקדימו אותנו. זכורה  לי גם, מכת הארבה שתקפה את המצרים, כמו מכת הארבה  בסיפור יציאת מצרים.  הרחובות היו מלאים בארבה אדום והם נאספו לערמות גדולות והריח ברחובות היה ריח ממש לא נעים.

כשעזבנו את מצרים בשנת 1957 נאסר עלינו לקחת אתנו חפצי ערך, זהב וכסף. אני זוכרת היטב שההורים שלי החביאו בשיער שלי מטבעות זהב ואמרו לי שאסור לי לגלות או לדבר על זה. אני גם זוכרת שטרם העלייה לאנייה הדוד שלי קנה לי בובה גדולה ויפה. השוטרים המצרים רצו לשבור אותה כי הם חשבו שהחבאנו בה חפצי ערך, אבל אמי אמרה להם: "אם אתם רוצים קחו את הבובה אבל אל תישברו אותה ליד הילדה". השוטרים ויתרו, וכך ניצלה הבובה שלי.

 

כשעליתי לארץ למדתי בקיבוץ החותרים מכיתה א' עד יב'. הייתי תלמידה טובה ותמיד הושיבו אותי ליד התלמידים החלשים שהיו בכיתה ואני כעסתי כי רציתי לשבת ליד חברת ילדות שלי. עם חברת הילדות שלי נשארתי בקשר עד היום.

בבית הספר היסודי בקיבוץ חגגנו את חנוכה במסגרת כיתתית עם ההורים. בכל שנה היינו ממחיזים את אחד משירי חנוכה המספרים את סיפור החג. זכור לי במיוחד השיר של נתן אלתרמן "זה היה בחנוכה" כיצד כל כלי המטבח מתגייסים למלחמה ביוונים. לקראת חנוכה היינו יוצאים לטבע, אוספים צדפים, עצים מיוחדים, זרעים יפים ובונים באמצעותם חנוכייה אישית. 

בדרך כלל זה האירוע היה מלווה גם בתחרות פרסים, והיצירתיות הייתה גואה. בערב המסיבה שהיה באחד מערבי חנוכה הייתה חנוכייה מרכזית וחנוכייה אישית של כל אחד. נהגנו להדליק את כל הנרות, כאשר כל נר קיבל ברכה משלו, מהמעגל האישי, למשפחתי, הכיתתי, הקיבוצי, הארצי והעולמי.

 

כשבגרנו , נהגנו לשחק "שניצלבורשט" זהו משחק משימות. כל הכיתה התחלקה לקבוצות והייתה תחרות מי מבין הקבוצות תמלא את המשימות על הצד הטוב ביותר. היו משימות היתוליות והיו משימות הקשורות בתכני החג.

 

המשפט עבורי,מדבר על ערכים העוברים מדור לדור. בקיבוץ החותרים הייתי במשך 12 שנה במסגרות החינוכיות השונות. והאמת היא שהמסורות שהיו לי כילדה בקיבוץ היו שונות מהמסורת הדתית כפי שהייתי רגילה בבית הורי במצרים.  מסורות אלו נתנו דגש להיבט החברתי ופחות להיבט המשפחתי.

 

כאשר עזבנו את הקיבוץ החגים קיבלו אופי משפחתי, ובמיוחד חג הפסח. אני וסבא יחזקאל לקחנו חלקים מההגדה הקיבוצית וההגדה המסורתית ובנינו הגדה של המשפחה . צילמנו ממנה עותקים רבים לכל המסובים.  

מבחינתי הגדה זו יכולה לעבור לדורות הבאים והם רשאים לשנות או להוסיף על פי ראות עיניהם. מבחינת שמירה על חג הפסח אנו מקפידים על הימנעות מחמץ רק בליל הסדר. חשוב שהדורות הבאים ימשיכו לחגוג את ה"סדר", ולספר את סיפור יצאת מצריים ולקיים את שאר המנהגים הקשורים בפסח.

 

תשע"ו