מאגר סיפורי מורשת

ילדות בטורקיה

נולדתי בשנת 1927 בעיר חאלבי שבטורקיה. השכנים הערבים התייחסו אלינו מאוד טוב באותה תקופה. הערבים והיהודים חיו יחד בשכונות טובה, אבל אני זוכרת שהיה ילד יהודי שהיה פושע ואבא שלו היה עשיר מאוד. ההורים של אותו ילד לא רצו לתת לו לגור בבית , כי הוא היה פושע, הם גם לא נתנו לו לאכול והוא החליט להפוך לערבי. הילד התגייסלצבא באיסטנבול, ואימו באה לשכנע אותו לחזור הביתה, לבסוף הוא חזר הביתה. אחרי זמן מה באו הערבים ושחטו את כל המשפחה שלהם. בגלל זה החלטנו שצריך לברוח – לאחר שראינו את כל האנטישמיות שהתחילה בגלל מלחמת – השחרור שהייתה בשנת 1948, בארץ ישראל.

העליה לארץ

בשנת 1949 עלינו לארץ, באנו באונית הובלה לארץ. היה מחניק, היו המון מחלות שפרצו בתוך האוניה, כולם הקיאו. הפלגנו במשך שלושה ימים ושלושה לילות. הייתי אז בהיריון, בחודש השביעי, והיה לי קשה מאוד באוניה עד שהגענו לנמל חיפה. השארנו את כל רכושנו בטורקיה ולא לקחנו איתנו דבר כשעלינו לארץ, מלבד הבגדים שהיו עלינו.

במעברה

הביאו אותנו מנמל חיפה לאוהלים בפרדס – חנה. נתנו לנו מיטה, שמיכה וסדין של הצבא. לאחר חודשיים ילדתי את בני הבכור בבית החולים "ביקור- חולים" שבירושלים, וגם את הברית עשינו בירושלים, אצל דודה של בעלי.

לאחר מכן חזרנו למעברה (המעברה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה). במעברה היינו שנה וחצי. אני זוכרת שהיה המון גשם, שהציף את כל האוהלים, היינו עומדים בתור לקבל אוכל.

היציאה מהמעברה

גם היציאה מהמעברה לוותה בקשיים רבים. לאחר שנה וחצי הדודה של בעלי מצאה לנו דירה קטנה מאוד בתנאים גרועים ביותר, סבלנו הרבה. גרנו בדירת שני חדרים, שניים במיטה אחת. לא היה מטבח, רק שולחן מחוץ לבית. היינו ממלאים מים בכלים, בפחים קטנים. לבעלי לא היה עבודה והוא עבר מעבודה לעבודה ועבד בכל מיני עבודות מזדמנות, אני לא עבדתי בכלל. אבל למרות כל הקשיים, נולדו לנו עוד תשעה ילדים בירושלים. כולם גדלו יפה והיו ילדים טובים ומאושרים.

הזוית האישית

הקשר רב דורי של שמחה ניסן ואיילת יפרח.