מאגר סיפורי מורשת

פרטים על סבתא

שמי יולן yolene, ובהגיעי לארץ נוסף לי שם עברי אילנה, שאותו בחרתי בעזרת אחי הגדול ג'ו, שאהב את השם וטען שמבחינה פונטית מתאים הכי הרבה לשם הצרפתי שלי. בתקופה שעלינו לארץ (1962), המטרה בארץ היתה שיהיו לכל הילדים שמות עבריים על מנת לאחד בין כולם.

נולדתי בטוניסיה בעיר ארייאנה בשנת 1954, להורים בשם ריימונד וקלר ברמי Raymond- Claire, השם של אימי לפני הנישואים היה כהן. כאשר מלאו לי שנתיים עברנו לגור בעיר הבירה –  טוניס. ושם למדתי בבית ספר צרפתי עד גיל שבע וחצי… הגיל שבו עלינו לארץ.

לפי הסיפורים של הורי היחסים בין הערבים ליהודים בטוניס היו תקינים, וזאת בשל ההשפעה הצרפתית  על טוניסיה לאחר מלחמת העולם השנייה. ולכן עד שנת 1962 (שנת עלייתנו לארץ) היהודים הרגישו בטוחים וחיו חיים רגילים, אולם המצב השתנה אחרי המלחמה שהיתה בין צרפת לטוניס שנלחמו על העיר BIZERT עיר נמל בצפון טוניס שחלשה על הים התיכון והיתה חשובה לשני הצדדים. המלחמה הזו הביאה להרעה ביחסים בין הערבים ליהודים, והיהודים הבינו שהגיע הזמן לעזוב את טוניס לפני שיהיה מאוחר מדי, הרוב הגדול של יהודי טוניס עברו לצרפת והשאר, בעיקר יהודים עם קשיים כלכליים הגיעו לארץ.

באותה תקופה הסוכנות היהודית דאגה להעלות לארץ יהודים מצפון אפריקה והורי היו בין אלה שהחליטו לעלות לארץ.

המעבר מטוניסיה לישראל דרך מרסיי שבצרפת

כילדה בת 7, אני זוכרת את היום שבו עזבנו את טוניס כיום מלחיץ ביותר. קיבלנו מהשלטונות הטונסאים ויזה לצרפת לחודש ימים בלבד, אבל הערבים ידעו שיהודי שעוזב, כנראה לא יחזור. אבי עבד בנמל של טוניס כפקיד מכס וחבריו לעבודה שרובם היו ערבים הבינו שכנראה מטרת הנסיעה שלו עם המשפחה לצרפת היא לשם עזיבה, אולם הוא טען בפניהם שאנחנו נוסעים לצרפת לבקר שם משפחה. אני זוכרת עד היום את הפחד של הוריי בביקורת הדרכונים שכל רגע יעצרו אותנו ולא יתנו לנו לצאת מטוניס, עזבנו את טוניס עם רדת החשיכה והורי סוף סוף נשמו לרווחה.

באוניה מטוניס לצרפת, אנשי הסוכנות שכמובן מימנו את נסיעתם של כל העולים לארץ, ריכזו את הנוסעים באולם גדול ובו כיסאות נוח (שלא היו ממש נוחים), הים היה סוער עם גלים גבוהים, אני זוכרת הפלגה נוראית, רוב הנוסעים הרגישו רע (בחילות, הקאות…). עם הזריחה הגענו למרסיי נרגשים ומצפים לבאות.

מהנמל במרסיי הסוכנות היהודית דאגה להעביר במרוכז את כל העולים למחנה עולים. במחנה במרסיי שהינו כשבועיים. כמובן שלהורי ולאחי היה קשה אבל לי היה ממש כיף. בתור ילדה קטנה שבטוניס לא היתה רגילה לשהות מחוץ לבית עם ילדים ולשחק איתם בחופשיות, במחנה המצב היה הפוך, כאן הכרתי ילדים בגילי וכל הזמן שיחקנו והשתוללנו ביחד. הכרתי ילדים ממרוקו ומאלג'יר וכולנו דיברנו צרפתית. לא ממש הבנתי מה קורה איתנו ולמה אנחנו מחכים, מבחינתי זאת  היתה חגיגה אמיתית, אבל המבוגרים חיכו רק לרגע שיוכלו להמשיך מכאן לארץ ישראל.

ממרסיי הגענו לארץ בהפלגה של חמישה ימים באוניית נוסעים שנראתה לי ענקית בשם "אדנה". משפחתי קיבלה תא נוסעים עם מיטות קומתיים, אני בחרתי לשכב במיטה התחתונה ואחי שכב במיטה מעליי. אני זוכרת שממש אהבתי לשכב במיטה ולראות מחלון הזכוכית העגול שהיה לראשי את הים הכחול והגלים – וכנראה שמכאן אהבתי לים. ההפלגה הזאת בלתי נשכחת גם בגילי היום. הים הפעם היה רגוע וכייפי, אני זוכרת אותי רצה על הסיפונים, עולה ויורדת ביניהם, כשאחי הבוגר ממני בחמש שנים רודף אחריי על מנת שלא אלך לאיבוד. לחבר של אחי באוניה הייתה הרמוניקה (כלי נגינה) והוא לימד אותי לנגן את ההמנון היהודי – התקווה. הסתובבתי עם ההרמוניקה וניגנתי את ההמנון על הסיפונים וריגשתי את כל מי שציפה לעלות לארץ המובטחת.

היום המיוחל הגיע, ב- 6 לאפריל 1962 – הגענו לארץ ישראל – הארץ המובטחת.

הקליטה בארץ והילדות המאושרת

בתאריך ה- 6/4/1962 התחילו חבלי הקליטה שלנו. כמובן שהורי לא ידעו ממש לאן נגיע ואיך ייראו החיים בארץ. אני זוכרת שהורי תמיד אמרו שהסוכנות היהודית הבטיחה להם בטוניס הרים וגבעות ולא ממש סיפרו להם את האמת על מה שמצפה להם כאן. מהאונייה העבירו אותנו לאוטובוס מלא עולים, כאשר בחוץ חשכה מוחלטת, והדרך מחיפה לכפר-סבא – הנסיעה אל הלא נודע – נראתה גם לי כאורך הגלות. הגענו למעברות בכפר-סבא ובאותו ערב הבטיחו שלא נשאר כאן הרבה זמן… שתוך שבוע שבועיים נעבור לדירה משלנו – נשארנו במעברה קצת יותר משנה.

החיים במעברה היו מאד קשים להוריי ולאחי. המקלחת ששימשה אותנו עמדה מחוץ לצריף שבו התגוררנו והשירותים מרוחקים מהצריף כ- 500 מ', כמובן שהשירותים היו בור באדמה (ובטח שלא כימיים). אבי מצא עבודה כפועל בחברה שמייצרת גומיות בשם "מג"מ" באזור התעשייה גאולים של כפר סבא… העבודה הייתה מאד קשה ומעייפת ואני זוכרת את אבי חוזר מותש הביתה. אימי ניסתה לשדר עסקים כרגיל על מנת שאנחנו הילדים לא נרגיש את הקושי שלהם… אבל אחי הבוגר הבין הכל והוא לא הצליח ממש להיקלט בארץ והרגיש את האפליה שהיתה בזמנו לספרדים.

לי כמובן שהחיים במעברה היתה חוויה כייפית. ישנתי בחדר אחד עם הורי ואחי – דבר שכל ילד מייחל לעצמו – שיחקתי המון בחוץ עם הילדים שהיו בגילי ורק עם רדת החשיכה היינו חוזרים לצריף הקטן ומסתגרים ביחד עם המשפחה. החוויה הלא נעימה היחידה שזכורה לי מתקופת המעברה, היתה הפחד שלי בלילות מהתנים שהיו מסתובבים בין המעברות והיללות שלהם שבאמת הלחיצו אותי, והפריעו את שנתי. בצמוד לצריף שלנו, השכן ממול היה תמיד מאיר עם פנס מהחלון על מנת להבריח אותם… ואז השקט היה חוזר והייתי נרדמת.

כשנה אחרי שהגענו לארץ עברנו לדירה אמיתית משלנו – דירה קטנה של שני חדרים, מטבח, ושירותים עם מקלחת – זה היה אושר גדול. אני זוכרת את הבוקר הזה שהורי קיבלו את המפתח לדירה, אחי ואני רצנו כל הדרך, מגאולים לשכונת תקומה בכפר סבא, אחי רצה להיות הראשון שיכנס לדירה וכך היה. וכך עברו השנים בהתמודדות יום יומית של הורי עם קשיי השפה, קשיי המחיה ובגידול הילדים. הגיוס של אחי לצה"ל בדיוק בזמן מלחמת ששת הימים, היתה חוויה קשה מאוד להוריי וגם לו כמובן. בתקופה הזאת שלא היו טלפונים ניידים וגם לא טלפונים רגילים, היו תקופות שלא שמעו ממנו מספר שבועות והמצב לא ממש הועיל לשקט הנפשי שלהם…הדאגה היתה גדולה…

לאחר השירות הצבאי שלו, אחי החליט לעזוב את הארץ ולנסות את מזלו בצרפת, גם שם החיים לא היו קלים בשבילו אבל, עם כוח הרצון שלו להצליח. היום הוא פרופסור לספרות צרפתית ואני גאה בו על כך.

למרות המרחק ביני לבין אחי כל השנים, הקשר שלנו מאוד הדוק ואוהב. עם חלוף הזמן, האפשרות להגיע לביקור בארץ היתה קלה יותר ומידי שנה זכינו לביקור שלו.

החוויה הישראלית שלי

החוויה הישראלית הכי חזקה שלי היתה ביום הגיוס שלי לצה"ל.

באותו שבוע של הגיוס הגיעו לארץ מצרפת אחותה ואח של אימי לבקר אותנו. בשבילם הגיוס שלי לצה"ל היה דבר לא יאומן… הייתי הבת הראשונה והיחידה במשפחה שמתגייסת… כולם יחד עם הורי החבר שלי (שהיום בעלי) ואחי ליוו אותי לבקו"ם ואני הרגשתי גאווה שלא תתואר, במעמד הזה הבנתי את הקשר החזק שלי לארץ והרגשתי ישראלית אמיתית.

הקמת המשפחה

אני מודה להורי כל יום מחדש שהגיעו לארץ ולא נשארו בצרפת כמו שאר המשפחה. כאן "נולדתי"… כאן גדלתי והפכתי לבוגרת… הכרתי את בעלי מוטי בתיכון ולאחר סיום הצבא התחתנו, שנינו ילדים בני עשרים. נולדו לנו ארבעה ילדים, דורי, מירי, אלינור ודויד, ואנחנו גאים להיות הורים לילדים מדהימים כאלה… בזכותם המשפחה שלנו התרחבה ונולדו לנו נכדים ונכדות מהממים.

מדורי ורונה נולדו נועה ועלמה המדהימות.

ממירי וג'ו נולדו שחר (הבכור וכותב החוויה), נגה ואופיר המתוקים… והרביעי בדרך.

מאלינור וגיא נולדו אייל ורוני (הקטנים) המהממים.

ודוד עדיין רווק…

אני מאחלת ומקווה לעתיד טוב ומבטיח לנכדיי בארץ הזאת, שידעו ימים של שקט ושלווה שיגדלו להיות אנשים ישרים הוגנים ומאושרים שיצליחו בכל מעשה ידיהם ושתמיד יהיו גאים בישראליותם.

הזוית האישית

סבתא: אני שמחה שזכיתי לספר לנכדי הבכור שלי, שחר, את הסיפור שלי ושל משפחתי ולהעלות את זה על הכתב יחד איתו ולראות את ההתעניינות הרבה שלו בסיפור… השעות שלנו ביחד היתה חוויה בפני עצמה.

שחר: אני ממש התרגשתי ולא ידעתי את הדברים האלה על סבתא שלי ותמיד חשבתי שהיה לה קל (ביחס לסיפור שלה) לעלות לארץ. מידי פעם סבתא סיפרה לי, לאחיי ולבנות דודות שלי מקרים מצחיקים שקרו לה כשהיתה ילדה אבל זה היה מהצד החיובי… וכאן שמעתי את הסיפור האמיתי. מהסיפור של סבתא למדתי מה היה בצפון אפריקה באותה תקופה, והתעניינתי מאד.

בשבילי, זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי סיפורים של אנשים מהעבר ועל העליה לארץ של אנשים שלא היו קשורים לשואה…

הזוית האישית