מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי – מרדכי (מוטקה) ליבוביץ

נולדתי בצ'כיה, בשנת 1927, למשפחה דתית. אבי התפרנס מנגרות ואמי הייתה עקרת בית.

באחד הימים בשנת 1933, שמע אבי הרצאה של זאב ז'בוטינסקי שאמר: "רבותי תעזבו את הגולה לפני שיהיה מאוחר מידי". אבי לקח ברצינות את ההצעה והחליט לעשות הכל על-מנת לעלות לארץ – ישראל. ואכן כך קרה, אבי הישאר את אמי ואותנו את הילדים בגולה ועלה לארץ – ישראל.

כאן בארץ, החל אבי לעבוד וחסך כסף כדי להעלות גם אותנו ארצה. בזמן שאבי עזב את הבית, נותרנו שבעה ילדים קטנים ביחד עם אימא שהייתה בהריון. לא היה לה קל בכלל, אך השלווה והתושייה בהם ניחנה אמי, עזרו לה לתפקד כמו שצריך. כעבור כ-3 שנים, אבי חזר לצ'כיה כדי לעזור לנו לעלות לארץ – ישראל.

וכך, בשנת 1936 עליתי עם הוריי לארץ. ההתאקלמות בארץ לא הייתה קלה, תחילה גרנו בשכירות בשכונת הרכבת בתל אביב, אחר כך, עברנו לגור בשכירות בשכונת מזרח ב'. אבי יצא לעבוד ולפרנס את המשפחה, הוא עבד קשה מאוד ולא הסכים לקבל עזרה. חיינו בדוחק ובצמצום, אך תמיד היינו שמחים ולא התלוננו. אני למדתי בבית ספר תחכמוני בתל אביב.

בגיל 17 בערך  הצטרפתי למחתרת, לקבוצת האצ"ל. בשלב הראשון, בדקו אם אני מסוגל לשמור סוד. לאחר מספר חודשים לקחו אותי למקום מסוים, שם השביעו וגייסו אותי. הורי לא ידעו על כך, מכיוון שהבית שלנו היה דתי וזה דבר שלא היה מקובל.

כשנודע לאמי על הצטרפותי לאצ"ל, השתדלה לעזור לי והכינה מידי פעם דבק להדבקת הכרוזים (מודעות). כרוזים אלו, היו מיועדות נגד השלטון הבריטי. תפקידי היה להדביק אותם. באחד הימים הדבקתי את הכרוזים ולאחר מכן זרקנו פצצות של הכרוזים מהגג. מטרת הפצצות הייתה ליצור רעש, וכשהאנשים יצאו יקבלו לידיהם את הכרוזים.

פעילויות אלו נעשו לצורך תעמולה. באחת הפעמים שהייתי אמור לזרוק ברחוב הירקון, על עמוד חשמל, כרזה גדולה שעליה היה כתוב: "נסגיר את נשקינו …".  "את נשקינו נחזיר, אבל רק את הקליעים". למזלי הרע, עברה באזור ניידת של הבולשת שהבחינה בי. נתפסתי על ידי הבריטים, נלקחתי לבולשת, הושיבו אותי על הרצפה והתחילו לחקור אותי, תוך כדי החקירה, היכו אותי, בעטו בי ומשכו ברעמת השיער, כדי לנסות לשבור אותי ולדלות ממני מידע. אחרי אחת הבעיטות, החלטתי לפגוע בו, כדי שיעזוב אותי. פגעתי בו בכתף. כתגובה, הוא שלף את אקדחו, רצה להבהיל אותי. הבנתי שהוא לא יפגע בי, אחרת יהיה לו עסק עם המחתרת. העבירו אותי לחוקר אחר שהעביר אותי לבית סוהר ליד הים ביפו, שם היו אסירי מחתרת וגם אסירים פליליים.

ישבתי במעצר ביפו תשעה ימים, שם עברתי עינויים. במהלך ימים אלו ביקרה אותנו אישה צדקת, היא העבירה לנו אוכל ומכתבים מהבית. לאחר תשעה ימים אלו, נשלחתי לכלא בלטרון. אבי הצליח לבקר אותי והביא לי מזוודה שאותה הכין עם תחתית כפולה. שם הצליח להסתיר מסורית וכלי עבודה נוספים.

במחנה, בלטרון, למדנו להכין אקדח "דמה", כדי שיהיה נשק למי שינסה לברוח. ביקשו ממני להכין בסתר כמה אקדחים, תוך כדי שמירה עליי, שלא אתפס. בכל זאת, באחת הפעמים, הפתיעו ותפסו אותי בשעת מעשה. נשלחתי למפקד המחנה, הואשמתי בכך שקלקלתי מיטות, על ידי כך שלקחתי מהם קרשים להכנת אקדחים. בעקבות כך, הוכנסתי לצינוק למספר ימים, שם עשיתי שביתת רעב.

בשלב הבא, הטיסו אותנו, 50 אנשים כבולים בשרשראות, זוגות, זוגות לקניה. משם נסענו בשיירת משאיות לעיר הבירה של קניה. הגענו עייפים, אך ראינו לנגד עינינו את המטרה והאידיאל, על כן לא יכלו לשבור את רוחנו. למרות הקושי הרב, כל הזמן חשבנו על בריחה. קבצה קטנה של אנשים הצליחה לברוח וכדי שלא ירגישו בחסרונם, סידרנו להם כל מיני בובות במיטה כדי שיחשבו שהם ישנים. ובאמת הצלחנו להערים עליהם תקופה ארוכה. ניצלנו את העובדה שבאזור היו בעלי חיים טורפים וביצענו שם חפירות באדמה, סידרנו סביב החפירות ערוגות עם ירקות וקקטוסים, שם בעצם היו פתחי הכניסה לבריחה.

לאחר הכרזת המדינה, הטיסו אותי מקניה לחרטום, משם לטוברוק ומשם נלקחנו באניית מעפילים. ואכן, החזירו אותנו לארץ, באניית מעפילים לאחר קום המדינה.

בזמן המלחמה – מלחמת השחרור

התגייסתי בתאריך 20.12.48 , בבאר שבע. עזרתי בחלוקת רכבים מהצבא הבריטי. הצטרפתי למלחמה, מלחמת השחרור. הייתי שנתיים בצבא. בזמן שירותי הצבאי נכבשו רמלה ולוד. אחי, שהיה מפקד במפרץ חיפה, נהרג באחת ההתקפות, שמו היה אריה טוביה לייבוביץ'. בזמן מותו הייתי בחו"ל, ניסו להסתיר את זה ממני, אך אני הרגשתי שמשהו אינו כשורה, איכשהו גיליתי את זה ממישהו שהיה לידי.

לאחר חזרתי לארץ, הוריי ביקשו ממני שלא אתגייס לקרבי, משום ששאר האחים שלי היו בקרבי. עבדתי בליטוש יהלומים. את נינה הכרתי בתקופת המילואים. התחתנו בשנת 1957 באולמי נועם ליד נמל תל אביב. בתל אביב נולדו שתי בנותינו הגדולות.

בשלב מסוים עברנו לאשדוד, גרנו חמישים שנה באשדוד, עבדתי כמחסנאי בנמל אשדוד. כאן גם נולדה הבת השלישית שלנו. בשנת 2014, עברנו לגור במושב משגב דב, שביישובי גדרות. אנו גרים בשכנות לבת הבכורה. אנו מרוצים מאוד ומקווים לעוד שנים של אושר, בריאות ונחת מהמשפחה.

מסר לבני הנוער

יש לי מסר לבני הנוער והוא לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל להגן על גבולותיה ולהתגייס לצבא ההגנה לישראל. לשמור על ביטחונה ושלמותה של המדינה. בעבר לא הייתה לנו מדינה, לא היה לנו בית שישמש כהגנה עלינו. כתוצאה מכך לא ניתן היה למנוע את השואה, לכן חשוב שתהיה לנו מדינה וביטחון.

קישור לסיפורה של נינה, אשתי

הזוית האישית

מוטקה ליבובץ: סיפרתי את סיפורי יחד עם אשתי נינה במועדון עמיחי לניצולי שואה.