מאגר סיפורי מורשת

הוריי נולדו בוורשה בפולין ושניהם שהו שם בעת מלחמת העולם השנייה. אבא, ברח לסיביר באיזה שהוא שלב עד תום המלחמה. בשנת 1945 החלו היהודים שנותרו חיים לחפש בני משפחה שניצלו. חלק מאותם אנשים כונסו למחנות פליטים משם הועברו או לארץ ישראל ויש כאלה שנדדו לאמריקה .

אבא ואמא שלי שוטטו ברחבי אירופה באמצעות רכבות לחפש שארי משפחה. באחת מאותן רכבות ישבו בקרון איש צעיר למול אישה צעירה שכמובן לא הכירו אחד את השני.

הצעיר פנה אל הבחורה שישיבה מולו בשאלה: האם את יהודיה? מפחד וחוסר אמון הנידה בראשה לשלילה. הגבר ניסה להרגיע אותה והציע לה להתלוות אליו כדי ששניהם ימשיכו לחפש יחד את קרוביהם הנעדרים. וגם הבטיח שבארץ ישראל תצפה להם משפחה מורחבת ומחבקת.

באותו זמן הגיעו צעירים מישראל מתנועות נוער כדי להביא את הפליטים מאירופה לארץ ישראל וכך ריכזו את רובם בנמלי איטליה הגובלים בים התיכון. ביגוד נשלח אליהם מארצות הברית ע"י הבונדס. מאיטליה בעיר בשם טרייסט, החל המסע של היהודים הניצולים לכיוון ארץ ישראל. על גבי ספינה קטנה העמיסו עשרות אנשים כל זאת על מנת שיגיעו יותר ויותר לחוף מבטחים .

בארץ ישראל באותן שנים שלטו האנגלים תקופת המנדרט הבריטי שלא הסכים שיהודים ניצולים מאירופה יגיעו לחופי הארץ.ולכן יצאו ללב הים התיכון ונילחמו ספינה כנגד ספינה וכך גררו את ספינות המעפילים לקפריסין . שם נבנו מחנות המעפילים, במחנות האלה ניהלו היהודים חיים מלאים, התחתנו, חגגו חגים ועוד..

למרות התנאים הקשים הצליחו הניצולים לקיים חיי יום יום בנו כיתות לימוד לתלמידים, אנשים למדו מקצועות חדשים אלה שהגיעו בעלי מקצוע מימשו אותו כגון: תופרת תפרה בגדים חדשים, והספר סיפר ילדים ומבוגרים.

לכבוד חג הפסח קיבלו מארץ ישראל הגדות על מנת לחוג את החג כראוי. מתוך 5200 מעפילים היו ביניהם זוג הורי שהתגוררו שם באותם תנאים. אמא סיפרה שארגז תפוזים ריק שימש לה לאחסון בגדים.

אני נולדתי באפריל 1948, כחודש לפני הכרזת העצמאות. באותם ימים הבריטים נטשו את הארץ ובו זמנית שחררו את ניצולי השואה ששהו בקפריסין אותי כתינוקת קטנה השכיבו בתוך גיגית פח ששימשה כעריסה לדרך. הגענו לחיפה וקיבלו אותנו בני משפחה נרגשים.

לימים הורי נפטרו ונקברו בחיפה וגם אני לא נטשתי את העיר. לצערי הרבה הסיפורים האישיים והקורות אותם באירופה בזמן המלחמה לעולם לא סופרו אם משום שניסו לחסוך מהדור השני צער ואם מהסיבה שקשה הייתה להם החזרה לחוויות הטראומטיות.

הזוית האישית

ציפי פלדי מספרת את סיפורה לתלמידות ליאור, צליל ורוני, בתכנית הקשר הרב דורי.