מאגר סיפורי מורשת

שמי דורית ציפרוני, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי יהלי. במפגשים סיפרתי לנכדי יהלי ולחברו יאיר את סיפור עלייתי לארץ ישראל.

נולדתי בשנת 1941, לבית משפחת ממרן. בעיר פאס שבמרוקו. בשנת 1956 עלתה משפחתנו לארץ.

לאחר הקמת המדינה החלו נציגי הסוכנות בישראל לשלוח שליחים ברחבי העולם ולעזור ליהודים לעלות לארץ. גם לעירנו פאס במרוקו היגיע שליח מארץ ישראל, בשביל לשכנע משפחות שיעזבו את מרוקו ויעלו לארץ ישראל.

כך במפתיע, יום אחד אבא ואמא הודיעו לנו ואמרו: "היום אנחנו נוסעים לארץ ישראל". יצאנו לדרך במהירות, רק עם מזוודות קטנות, נסענו ברכבת לעיר נמל. אני זוכרת שיצאנו בשקט, בחושך, בלילה והשארנו את הבית כאילו אנחנו מתכוננים לחזור, כי אם היו תופסים אותנו היינו מתים.

וכך מעיר הנמל הגענו לאנייה שהביא אותנו למחנה פליטים בצרפת, שם ריכזו את כל העולים. היה שם איום ונורא, כולם ישנו בחדר אחד גדול. התנאים היו קשים,היה בוץ וקור ורבים חלו במחלות שונות. אבא שלי היה יוצא מחוץ למחנה וקונה לנו אוכל. כך חיינו חצי שנה במחנה ארנס. אחרי חצי שנה עלינו באנייה לארץ ישראל. אני זוכרת שהיו עולים רבים והיינו בצפיפות רבה שם. הים היה סוער והרגשנו מאוד לא טוב. אחרי כמה ימים הגענו לנמל חיפה שם חיכתה לנו חנה האחות הגדולה שלי, שעלתה לארץ לפנינו וגרה בקיבוץ באיילת השחר. הצטרפנו לחנה אחותי הגדולה ועברנו לקיבוץ איילת השחר, שם אנחנו גרים עד היום הזה.

בצעירותי

האח הגדול שלי, רפאל, לא רצה לבוא איתנו לקיבוץ ובחר ללכת למעברה בקריית שמונה. גם שם היה גיהנום, קריית שמונה הייתה כמו מדבר, לא היה אוכל ולא הייתה עבודה, השירותים והמקלחת היו בחוץ והכל היה משותף לכולם. היה כל כך חם שהינו עומדים מתחת למקלחת.

זכרון שמלווה אותי, שמנהלת בית הספר "מבוא הגליל" לא הסכימה אז לקבל אותי ואת אחותי דיתה לבית הספר, בגלל שהגענו ממרוקו.בנוסף החליפו לנו את השמות שלנו לשמות: לאחותי קראו יהודית ובארץ דיתה ושמי המקורי היה ז'נט ושינו את שמי לדורית.

הזוית האישית

הנכד יהלי: לי היה מעניין וכיף למדתי על סבתא דברים חדשים. היה כיף לעבוד עם סבתא

חבר יאיר: היה לי כיף להשתתף בתכנית יחד עם יהלי וסבתא שלו נהנתי מהעבודה המשותפת.

סבתא דורית: זו פעם ראשונה שאני מספרת לאחד הנכדים שלי את סיפור העלייה שלי וזה החזיר אותי לחוויות שחוותי בעבר ומאוד התרגשתי ונהנתי.