מאגר סיפורי מורשת

סבי עודד קרני, בן 65, חולה בסוכרת נעורים מאז היותו ילד. ביקשתי ממנו לשמוע את סיפור גילוי המחלה שלו ואיך הוא מתמודד עם המחלה במהלך השנים:

״ביום הראשון של חופשת החופש הגדול בין כיתה ה' לכיתה ו', הרגשתי מאד רע. הייתי מאוד צמא, שתיתי הרבה והלכתי הרבה לשירותים. בבדיקת דם שנעשתה לי במרפאה התברר כי רמות הסוכר שלי היו מאד גבוהות. בימים של אז כל גילוי כזה הצריך אשפוז ממושך בבית החולים, ואכן אושפזתי בבית החולים רמב"ם למשך חודשיים (כל תקופת החופש הגדול).

במהלך האשפוז הודיעו לי כי חליתי בסוכרת וניסו לאזן את המחלה. הטיפול כלל זריקת אינסולין יומית ושמירה על דיאטה דלת סוכר. למזלי התעשתי מהר מאוד ומהיום הראשון הזרקתי לעצמי לבד את האינסולין. מזל גדול נוסף היה שגם הורי התעשתו מהר ובמקום לרחם ולהזיק לי, נרתמו לתמוך בי והשתדלו להוכיח לי שניתן לחיות בקלות עם המחלה. כל שנות לימודי השתתפתי בכל הפעילויות כולל שיעורי התעמלות, טיולים למספר ימים ומאוחר יותר בכל פעילויות הגדנ"ע. ההתייחסות שלי לסכרת, בהשראת הוריי, הייתה כתופעה ולא מחלה, עם כל המשתמע מכך.

המשבר העיקרי שלי היה בגיל 18, כאשר כל חבריי התגייסו לצבא ואני שוחררתי משירות צבא, בהתאם למקובל אז. לא עזרו פניות שלי לגורמים גבוהים בצבא (רב אלוף דוד אלעזר, אלוף עמרם מצנע ועוד), מאחר והמדיניות הייתה שלא מגייסים חולי סכרת וגם לא מאפשרים להם להתנדב לשירות. בסופו של דבר נאלצתי להשלים עם העובדה ופניתי ללימודים גבוהים, תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בניהול תעשייתי.

בהמשך נישאתי לסבתא ונולדו לנו שלוש בנות. אתה רועי, הנכד הבכור שלי, ובנוסף עוד שבעה נכדים שנולדו בעקבותיך – כולכם ממלאים לי את שגרת הימים שלי ומנעימים אותם מאוד.

הזוית האישית

סבא עודד: נהניתי מאוד מכל המפגשים ובמיוחד מהטיול המשותף עם נכדי בבית התפוצות, ואני מאחל לנכדי שיזכה להשתתף באותה תוכנית עם הנכד שיהיה לו.

הנכד רועי: דעתי על תכנית הקשר הרב דורי היא שטוב שהנכד ידע יותר על הסבא, כי יבוא יום וכבר הוא לא יוכל לספר לך את זה, ואם אתה רושם את זה אתה תוכל להיזכר בו. מה שאני מאחל לסבי זה שלכל שבעת הנכדים שנותרו – תזכה לעשות איתם את הפעילות הזאת.