מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב1930 בשויצריה למשפחה ציונית.

שנות ה-30 של המאה שעברה היו שנים של תהפוכות, מתחים ועליית כוחות קיצוניים באירופה. הנאצים בגרמניה (נאציונל סוצליסטים) תפסו את השלטון, הפאשיסטים באיטליה וכן רבות משאר מדינות אירופה עמדו והחרישו מול ממשלות החושך שהחלו להשתלט על אירופה שהפכה להיות סוערת, לא בטוחה ומאיימת.

לאט לאט הופיעו חוקים שהגבילו את היהודים וחירותם האזרחית.אבי ברנרד (דוב וויינרט) שהיה אז בן 35 הבין לאור ההתפתחויות המדיניות באירופה שליהודים, אין שום תקווה לחיות חיים שקטים ומסודרים באירופה, שהפכה להיות אנטישמית ואכולת שנאת זרים.

בתחילת 1935 הורי – זוג כבני 35 עם שתי בנות בנות 10 ו-5 החליטו לעלות לארץ ישראל (פלסטינה) ולהתחיל בה חיים חדשים ומסודרים.

אין ספק שההיסטוריה של אירופה וכל מה שאירע בה משנת  1939 כולל השואה אכן הצדיקו את חזונו של אבי לנסות להקים מולדת חדשה ישנה בארץ ישראל.

אבי שהיה ציוני פעיל ויושב ראש התנועה הציונית בציריך, שימש כנקודת מעבר ליהודים שהתחמקו מגרמניה בכל מיני דרכים לא רישמיות. זכור לי שהיו מגיעים אלינו אנשים זרים, הורי היו מסתודדים איתם בחדרים מדברים בלחש ואומרים לנו לבנות, לא לדבר על הביקורים האלו.

בשנת 1936 הגיעה משפחתנו לירושלים לאחר שאבי הקדים אותנו, והכין לנו בית לגור בו, ועבודה שתפרנס אותנו. הוא התקבל לעבודה בסוכנות היהודית, אמא הייתה עקרת בית, ואנחנו הבנות הלכנו לבית ספר. אני התחלתי ללמוד בכיתה א'.  

באותה שנה התחלו "מאורעות" בין היהודים לערבים 1936-1939 והאווירה בירושלים הייתה קשה ולא בטוחה. כילדים לא הרשו להסתובב במקומות מועדים לפורענות. הבריטים הטילו לעיתים קרובות עוצר אשר פגע בחיים הכלכליים והחברתיים.

בשנת 38 אבי קיבל עבודה בתל אביב אליה עברנו להתגורר.

מעבר זה היה בשבלינו שינוי גדול לטובה באורח חיינו, לעומת החיים בירושלים, תל אביב היתה כולה עיר עברית, משטרה עברית, מסחר פורח, בנייה רבה וחיים חברתיים תוססים. אחותי ואני למדנו בגימנסיה בלפור (ליד מגדל המים ברחוב מזא"ה).

בהיותי בת עשר הצטרפתי לתנועת הצופים בשבט גוש צופים קשישים שמקום ישיבתו היה בתוך מגדל המים.הייתי פעילה שנים רבות בצופים ואני חושבת שהמסגרת הזאת העניקה לי הרבה ערכים: אהבת המולדת והכרתה. כמו כן חברתית היו חיינו מאוד מעניינים כאשר הבסיס והחינוך היה מכוון להשגת מדינה עברית חופשית.

לחניכים שלי השתדלתי להעניק את אותם הערכים אותם אני קיבלתי.

בשנת 1946 אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה והחלה עלייה איטית של ניצולי השואה, המתח בין היישוב העברי בארץ לבין הכובש הבריטי התגבר, גויסנו בגיל 16 ל"הגנה" כדי להילחם בבריטים. לשם כך עברנו אימונים, שימשנו כקשרים בין המפקדים השונים, ולאט לאט התכוננו למלחמה שהלכה והתקרבה אלינו. בשנת 1947 כשהייתי במחלקה השמינית (י"ב) ולאחר החלטת האומות המאוחדות ב-כ"ט בנובמבר על חלוקת ארץ ישראל, היה ברור, שהמלחמה הולכת וקרבה בצעדי ענק. תלמידי השמיניות בתל אביב שלא היו רבים כמו היום התארגנו והודיעו למוסדות היהודים " הוועד הלאומי " כי אנו רוצים להפסיק ללמוד ולהתגייס  לשירות העם.

 

כבר למחרת ההודעה על חלוקת ארץ ישראל הערבים התחילו במאורעות ובניסיונות להשתלט על דרכי התחבורה העיקריים. כאשר נשמעה דרישתנו להתגייס בלי לסיים בגרות, הופיע יגאל אלון המנוח לפני אספת שמיניות והודיע לנו נחרצות כי המדינה בדרך זקוקה למדענים ולמלומדים, ועלינו לסיים את הבגרות. רק אז להתגייס. המוסדות התחשבו במצב וקיצרו את שנת הלימודים. במרץ 1948 כולם גוייסו.

 

הגרעין של הצופים החליט להצטרף לפלמ"ח שהיה אז הכוח הלוחם היהודי היחידי הפעיל לפני הקמת צה"ל נשלחנו לקיבוץ נען וקבוצת שילר שם התאמנו שבועיים ועבדנו בחקלאות שבועיים (זה היה סוד קיומו של הפלמ"ח).

מצב זה לא נמשך הרבה זמן, המאורעות הלכו והתעצמו והפכו למלחמה. עם הכרזת העצמאות ב-15 במאי 1948 קיבלנו הוראה לרדת לנגב ל"ארבעה ימים", על מנת לעזור ליישובים הנצורים שם ולפלמ"ח המסייע להם בהתקפות של ערבי הסביבה.

ירדנו לנגב בשיירה, כאשר לא היה לנו שום ציוד, הנשק האישי היה סטן מהתעשייה צבאית שבמחתרת שלא היו יעילים. התוהו ובוהו היה גדול. לא היה תאום בין מטה "הפלמ"ח" והמטכ"ל, וכך נכנסה השיירה שלנו לתוך קרב באזור " עד הלום "  שהיה בין גבעתי לבין הערבים.

בקושי נחלצנו מהקרב בעור שיננו הגענו לנגב לרוחמה לאחר נסיעה של שמונה שעות ובלי הרבה אמצעים מתאימים, בלי נעליים ובלי מקום לישון.    

ה "כמה ימים"  ערכו חמישה חודשים כאשר הבסיס שלנו היה קיבוץ דורות בשולי ואדי הנקרא בערבית ואדי מז'נון (מז'נון זה משוגע בערבית).

לא היה לנו לא נשק לא ציוד לא בגדים מתאימים לא מקום לישון. היה רק חול וכמה עצי תאנה ששימשו לנו כצל בחום היום ומהטל הכבד בלילה. הבנים עברו אימון קצר ויצאו לילה לילה למשימות קרביות להגן על ישובי הנגב, מניר-עם, סעד עד רביבים בדרום. המלחמה הייתה קשה ואכזרית והלוחמים היו צעירים בני 17, 18 עם נשק דל וטרם קיבלו את הנשק ששלחה צ'כיה (רוסיה) לישראל.

הגדוד סבל אבדות רבות של חברינו הטובים והיקרים. לקראת ספטמבר 48 הוחלט במטכ"ל לפתוח במתקפת נגד, ולנסות לפרוץ את הדרך לנגב, שהייתה במצור בשליטת המצרים. לשם כך העלו את הגדוד להתארגנות והתאוששות לצריפין. דבר זה אפשר לנו להפגש עם משפחותינו אשר חיו כל החודשים האלה במתח ובחרדה גדולים לשלומינו. כאשר אין שום תקשורת בין החזית והעורף. לא היה לא טלפון לא דואר ולא רדיו. 

בסוכות 48 צ"הל שבתוך מסגרתו נבלעו הפלמ"ח האצ"ל והלח"י, נערך להתקפה גדולה ולפתיחת את המצור על כל הנגב. ובמיוחד להשתלט על משטרת נגבה. אחרי קרבות עזים של שבועיים נכבשו כל דרכי הגישה לנגב והמצרים נדחקו ל"כיס פלוג'ה" שם הם היו במצור זמן רב. עד אשר נכנעו ובכך הסתיימה המערכה על פתיחת הדרך לנגב וכיבוש באר שבע על ידי צה"ל.

בכיבוש באר שבע הגדוד השביעי של חטיבת הנגב בראשות מפקדו אלוף עוזי נרקיס ויצחק שדה מפקד גדוד שמונים ותשע בצעו את כיבוש העיר. הייתה לי הזכות להיות הקשרית של המגד עוזי נרקיס, ולהיות בג'יפ הראשון אשר נכנס לבאר שבע בראש הגדוד הממונע. להפתעתנו ההתנגדות של המצרים הייתה חלשה והעיר נכנעה אחרי מספר שעות כאשר תושביה ברחו כאשר בבתיהם עדין עמדו ארוחות בוקר על שולחנם.

עם פתיחת הדרך לנגב השתנתה האווירה הכללית בקרבנו והפכה להיות אופטימית לגבי ביסוס השלטון היהודי בכל חלקי ארץ ישראל בהתאם להחלטת האו"ם.

הגדוד התבסס בבתיה הנטושים של באר שבע, הבנים הסיירים יצאו לסיורים בסביבה ולבדוק הקף אחיזתם של האויב בסביבה. מדובר בסדום, עקבה, (אילת) כמובן מדבר סיני ומצדה. הסיורים האלו היו ההכנה למבצע "קדש" "חורב" אשר נערכו בחורף בינואר 49  ומטרתו הייתה למגר ולגרש את הצבא המצרי מגבולות ארץ ישראל.

נשארה עדיין יחידה מצרית בכיס פלוג'ה אשר היה במצור של צה"ל כשלושה חודשים עד אשר נכנעו.

 

כיבוש אילת היה ההישג הגדול ביותר של אותה תקופה. הכיבוש לא ניתקל בהתנגדות ודבר זה היה הפתעה גדולה ובכך נפתחה דרך ימית חדשה למדינת ישראל הצעירה, למזרח הרחוק מבלי לעבור בתעלת סואץ'. מה שנשאר עוד אחרי הכיבושים האלו. היה לטהר את המדינה מכל אויביה שפלשו אליה.

 

מוסדות המדינה נערכו להקים בה שלטון מסודר ומבוסס, ולקליטת המוני העולים אשר באו מכל קצוות תבל ובמיוחד פליטי השואה מאירופה.

בשנת 1949 חוקקה הכנסת " חוק שירות הביטחון " ואנו הצעירים המשוחררים תמהנו מדוע יש צורך בו? הרי השגנו את מטרתנו… חברי ואנוכי, כולנו מהגרעין של הכשרת הצופים החלנו להתארגן ולשקול את דרכנו בעתיד.

 

לאור מדיניות מוסדות הישוב העברי בארץ ישראל שהייתה ליישב עד כמה שיותר את הארץ, וליצור עובדות בשטח, התגבשה בקרבנו ההחלטה להקים ישוב. היכן? אם לא בנגב, שם נלחמנו במלחמת השחרור ורבים מחברינו נתנו את חייהם על כיבושו. אכן כשהשתחררנו בסוף 1949 גרעין הצופים ו' עלה להתיישבות "בתל- ג'עמה" הלו היא "תל רעים" שבמשך הזמן הוחלף שמה ל- "רעים" היישוב נמצא  מול "עזה".

 

כאשר הוחלט ללכת להתיישבות עמדה לפני השאלה האם לוותר על ההליכה ללמודים גבוהים? ההחלטה נפלה על לימודים. וכך הגעתי ללמודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים סיימתי את המחזור הראשון של הפקולטה למשפטים. חברי מהתיכון רפי אברהם עבר איתי את כל המסלול המתואר לעיל ואף הוא השתחרר למטרת לימודים של אדריכלות בטכניון בחיפה, ועם סיום הלמודים של שנינו החלטנו להינשא ולהקים בית בישראל.

 

עם סיום לימודינו חזרנו לתל- אביב בה הקימונו בית ונישאנו בינואר 1955. במשך הזמן נולדו לנו שני ילדים בת ובן נורית ומיכאל. רפי בעלי המשיך במסורת "הנתינה" ושירת במילואים בצורה מקסימלית (הרבה חודשי שירות בחזית הצפון) לחם במלחמת ששת הימים בכיבוש הגולן בקרבות קשים ועזים תוך חירוף נפש. וכן במלחמת יום כיפור. רק בגיל 56 השתחרר משירות פעיל במילואים.

 

לאור המסורת של עשייה ונתינה למען המדינה גידלנו גם את ילדנו ונכדינו. כל נכדי שירתו בשירות לאומי, לפני התגייסותם לצבא. כמו כן הדריכו והיו פעילים בשבטי הצופים, לאחר שחרורם מתוך, הכרה ואמונה בחשיבות חינוך הנוער לערכים ואהבת המולדת.

 

תוך כדי כתיבת סיפור זה 26 בפברואר נולדה לי נינה בכורה בת לנכדי אורי ורעיתו מורן ובכך זכיתי להיות סבתא רבתא. 

 

 

תכנית הקשר הרב דורי

מורה מובילה: אלונה מייזל

מדריכה: ליאורה כהן