מאגר סיפורי מורשת

שמי ירין ואני תלמיד כיתה ד' בבי"ס נעורים. אני משתתף בתכנית ה"קשר הרב דורי" יחד עם סבי מצד אמי, סבא אפרים איסמן. אני בן 10: אמי – אורלי ואבי – אורן… ואני… 'אני מאוד אוהב כדורסל וחולם להיות שחקן'…

סבא אפרים, נולד בחיפה בשנת 1949. ב- 1971 לאחר חתונתו עם רות, עבר להתגורר בקריית ביאליק – שם הם גרים עד עצם היום הזה. סבא עסק בהוראה ב- בסמ"ת במשך 11 שנים מיום שחרורו מהצבא. סיים לימודיו כמהנדס אלקטרוניקה, בטכניון. נשוי לרותי ואב ליאיר, אורלי ולירון. במשך 36 שנים עבד כחוקר ברפאל. מזה 5 חודשים בגמלאות.

ביחד בחרנו לספר את סיפורו של סבא רבא שלי, אבא של סבא אפרים, לספר כיצד עלה לארץ ואת קורות חייו:

סבא רבא דוד איסמן נולד בעיר ירוסלב, במחוז גליציה בפולין, לפני 105 שנים. אביו – פרויים (אפרים) ואימו – רבקה, שניהם יהודים דתיים – שומרי מצוות. דוד היה הצעיר, ולו עוד 2 אחיות מבוגרות יותר (סידה ופרידה).

פרויים ורבקה ייצרו נעליים. הם היו אמידים עם בית גדול ומחסן לעורות שבהם סחרו.

שנה אחרי שדוד נולד, פרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה והחיים אצלם הפכו בלתי נסבלים. פרויים ומשפחתו ברחו מפולין לוינה שבאוסטרו-הונגריה. תנאי הבריאות שם היו ירודים ודלקת ריאות ומגיפת דבר פרצו בעיר. רבקה אמו של דוד חלתה גם היא ונפטרה בהיות דוד בן 4 בלבד. כשהמלחמה נגמרה, חזר פרויים עם משפחתו לפולין.

כשהיה נער, רבים מחבריו היהודים של דוד הצטרפו לתנועת הנוער הציונית 'בית"ר'. התנועה עודדה יהודים לעלות לארץ ישראל ולבנות שם בית ציוני לאומי. דוד התאהב ברעיון והצטרף לפעילויות. המפגשים והחברים ב'בית"ר' הפכו את דוד לציוני נלהב, עם רצון עז לעלות לארץ ישראל.

דוד אהב מאוד את אביו ושתי אחיותיו אך החליט להגשים את חלומו ובגיל 22, בשנת 1935, עלה בעזרת תנועת 'בית"ר' לארץ-ישראל.

לאחר עלייתו של דוד לארץ, נוכח לדעת כי החיים בארץ ישראל היו קשים מאוד, הרבה מעבר לדמיון. רוב היהודים בארץ, לא אהבו את ה'בית"רים' ומנעו את קבלתם לעבודה. דוד כמו רבים מחבריו, הסתובב ימים שלמים רעב.

התעסוקה היחידה שהזדמנה לפעמים הייתה באחד מהפרדסים הרבים שכבר ניטעו בארץ. פרדסן רחמן היה מזמין את דוד לעבודה קשה בפרדס שלו – לחפור גומות מסביב לעצים, ולהשקותם. ימים כאילו היו ימים של שמחה עבורו, כי בעזרת הכסף יכול היה לאכול ולשרוד.

באין  ברירה, הפך דוד גם לסוחר בדים: קנה בדים זולים ועבר מבית לבית, נקש על הדלתות והצליח לפעמים למכור בד לחליפות לפרנסתו.

בשנת 1938 חזר דוד לביקור בפולין מתוך געגועים לאביו המזדקן ועל מנת לעזור בסידורים להעלאת אחותו סידה על אוניה לאמריקה, שם חיכה לה חתן ששידכה עבורה אחותו פרידה. שנת 1939 התקרבה והנאצים ששלטו בגרמניה, החלו להתכונן למלחמת העולם השנייה.

דוד, בעזרת הדרכון הבריטי שהחזיק, הצליח ברגע האחרון להימלט חזרה לארץ ישראל.

בארץ, שלטו הבריטים אשר חיפשו אנשים יודעי שפות שיעבדו במשרד-הדואר, במרכזיית הטלפונים בחיפה. דוד ששלט ב- עברית, פולנית, יידיש, אנגלית וקצת גרמנית זכה להתקבל למשרה זו. השכר היה אמנם נמוך, אך הביטחון שלא יהיה רעב עוד ויוכל לשכור לעצמו מגורים, השרו בו שמחה רבה.

בשנת 1943, לאחר תקופת הכרות קצרה, התחתן דוד עם סבתא-רבתא שלי, סבתא מרים. מרים הועסקה אז בחנות צילום של מר זמני, שהסכים להשכיר להם חדר בדירת 3 חדרים שבבעלותו, בהדר-הכרמל שבחיפה, יחד עם עוד שתי משפחות, עם מטבח שירותים ואמבטיה משותפים. באפריל 1944 נולד בנם הבכור צביקה, בינואר 1947 נולד יוסי ולבסוף בנובמבר 1949 נולד אפרים (הסבא שלי).

לאחר סיום המלחמה ניסה דוד ליצור קשר עם אביו, אמו ואחיו החורגים בפולין. קשר כזה לא נוצר מעולם וההנחה הברורה היא כי הם הושמדו בתוך ששת המיליונים שרצחו הנאצים.

דוד המשיך לעבוד בדואר-הנדסה הישראלי גם אחרי קום המדינה. להשלמת הפרנסה נאלץ לסחור בפרטי לבוש תחתונים בשעות אחה"צ והערב, לאחר שחזר ממשרתו בדואר.

לשם הטיפול בילדים וחינוכם, הפכה מרים לעקרת-בית והמשפחה התקיימה בדוחק כאשר הבגדים והנעלים הועברו מאח גדול לבא אחריו. גם תיקון הנעלים הבלויות נעשה בבית על-ידי דוד. לאחר שנים, עזבו הדיירים האחרים ורק המשפחה של דוד ומרים נותרה להתגורר בדירה כולה.

דוד ומרים – זוג צעיר בא"י

דוד במשרדו בדואר הנדסה

בהגיעו לגיל 55 לערך, אובחנה אצל דוד מחלת הסוכרת. עם כוח רצון עז – נמנע דוד מתרופות והרכיב את מזונו מסלטי ירק ענקיים בעיקר ושאר מזונות מתאימים – שקולים במאזנים במדויק.

השכלת הילדים הייתה ערך עליון אצל דוד, 'אדאג שכל אחד מילדי ירכוש מקצוע לחיים ולא יאלץ להיות פקיד כמוני!'. דוד מאוד הקפיד על שיעורי הבית וההכנה לבחינות, בעיקר של הבן הבכור צביקה. אצל יוסי ואפרים הצעירים, דאג שתמיד האח המבוגר יותר, יעזור בלימודים ויפקח על הצעיר ממנו. שלושת הילדים נחשבו לתלמידים טובים תמיד. כולם  סיימו כמהנדסים בוגרי הטכניון בחיפה.

דוד פרש לגימלאות בשמחה גדולה, כאשר שלושת ילדיו כבר בעלי משפחות, כך שהתפנה לעשות כל שחפץ ובמצב כלכלי משופר יחסית. אלה היו השנים הנעימות והרגועות בחייו.

5 שנים לאחר פרישתו, נפטרה מרים אשתו (סבתא-רבתא), שסבלה מלא מעט בעיות רפואיות.

דוד הרבה לקרוא ספרות-יפה על מרפסת ביתו או על ספסל באחד מהגנים הציבוריים הסמוכים ובנוסף צעד נמרצות מידי ערב ברחובות, לטובת פעילות גופנית והנאה.

בהיותו בן 80 לקה בשבץ מוחי אשר גרם לו שיתוק חלקי, אך ראשו נשאר צלול וחד. בגיל 85 התגלה סרטן בפיו ובעת הטיפול הרפואי הקשה שעבר, הלך ודעך עד פטירתו.

יהי זכרו, פועלו, אומץ-ליבו, כוח-רצונו וחזונו – ברוכים!

בזכותו ועוד אנשים רבים כמוהו, קמה מדינת-ישראל בה אנו זוכים לחיים באושר ושגשוג!

הזוית האישית

אנו נהנים מהחוויה המשותפת ואוהבים לבלות יחדיו