מאגר סיפורי מורשת

אבי, אברהם פבלוביץ, עלה לארץ מפולין לבן שמן, בשנת 1938 בעליית הנוער. שם פגש את אמי, שרה, שהגיעה גם היא לבן שמן.

לאחר שסיימו את הלימודים בבן שמן, ולאחר הכשרה וגיבוש הגרעין ההתיישבותי, עלו לאדמות חממה, הנמצאת באזור של מג'דל המערבית, והקימו את קיבוץ ניצנים. הוריי התחתנו והקימו משפחה בקיבוץ הצעיר שרק עלה לא מכבר על אדמתו. אבי, היה המא"ז (מפקד אזורי) של הקיבוץ ותרם רבות לביטחון הקיבוץ.

מאז הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ בין היהודים לערבים, בשנת 1947, ניצנים, כמו כל הישובים בדרום, עמדה ללא הרף מול התקפות רצחניות של כנופיות ערביות, שהתנכלו לתחבורה, לעובדים בשדות, ולמשק. בראשית מאי 1948, כוחות מצריים החלו בפלישה לארץ, במטרה לנוע לעבר תל אביב במגמה להשמיד כוחות יהודיים ולהרוס את ההתיישבות היהודית מעזה לכיוון תל אביב. לאחר פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, התקבלה החלטה לפנות את הילדים ואת הנשים ב"מבצע תינוק" מקיבוץ ניצנים לבאר טוביה.

שרה, אמי, לקחה את גיורא, אחי הגדול, שהיה רק בן שנתיים, יחד עם כל הילדים וחלק מהאימהות ויצאו לדרך, הלכו על שפת הים, דרך ישובים ודאגו לא להשמיע קול כדי לא להיתפס על ידי המצרים. לאחר לילה ארוך, הגיעו לבאר טוביה והתקבלו בחום על ידי משפחות הישוב. ניצנים ד'אז, משק קטן עם מעט מבני מגורים, היה מבוצר כמו בימים ההם: תעלות קשר, עמדות עם כיסוי קטן, מספר מקלטים וסוללות עפר שאפשרו תנועה בתוך המשק בלא להתגלות. הביצורים הללו היו טובים נגד התקפת כנופיות בנשק קל אולם לא יכלו לעמוד נגד צבא סדיר עם נשק כבד, משוריינים, טנקים, תותחים והפצצות מהאוויר.

בתמונה "רוקדים בניצנים": אבי נמצא בשורה הראשונה, שני מימין. אמי, לידו, שלישית מימין

בניצנים, ביקשו אספקת נשק כי ידעו שיצטרכו לעמוד מול מתקפה מצרית. מחלקה מגדוד 53 של חטיבת גבעתי הועברה מניצנים לבאר טוביה. אבי התנגד בתוקף לכך שהמחלקה עזבה את הקיבוץ, ודרש תוספת כוח ותוספת נשק כי חרד לבאות. אבי, אברהם, שהיה אחראי לביטחון הקיבוץ שמע אין-ספור הבטחות להספקת רובים, מקלעים ומרגמות אך אף אחת מהם לא מומשה.

בלילה שבין 3-4 ליוני 1948, אבי יצא לבאר טוביה ומשם לגדרה למפקדת החטיבה, וכאשר לא מולאה בקשתו לתוספת כוח לניצנים, יצא לתל אביב ללשכתו של בן גוריון. הוא הסביר את המצב לבן גוריון, שהסתבר שלא היה מודע למצבו הקשה של הקיבוץ. לאחר דיון קצר נשלח אבי בחזרה, בהבטחה שלמחרת תשלח תגבורת לבאר טוביה עבור ניצנים. המשלוח לא הגיע, לא באותו יום ולא למחרת וביום שני 7.6 הגיעה קריאת sos מניצנים ובקשר נשמע שהמצרים חודרים למשק. בלילה, יצא אבי עם פלוגה מגדוד 54 לניצנים, אולם בהגיעם לסביבת המחנה הצבאי נפתחה אש כבדה מכל הכיוונים. לפי האש ועוצמתה היה ברור שבמשק נמצאים הכוחות המצריים.

ניצנים לבסוף נכנעה. 33 מהחברים נפלו תוך כדי הגנה על הקיבוץ, והמעטים שנשארו נלקחו בשבי.

ואז יצא הדף הקרבי הידוע מטעם חטיבת גבעתי, על ידי אבא קובנר, דף בו מאשימים את חברי הקיבוץ שלא נלחמו עד הכדור האחרון. בן לילה הפכה ניצנים שם נרדף לרפיון ידיים מול האויב, ולא בצדק!

הלוחמים נלחמו על כל רגב אדמה, הגנו בגופם על כל חלק מהקיבוץ – אך כאשר הבין המפקד שאין ברירה החליט על כניעה. הלוחמים חרפו את נפשם, מרביתם נהרגו בהגנה על הישוב. הקיבוץ הופקר, לא קיבל תגבורת ולא ניתנה לו אפשרות להתפנות כפי שקיבוץ יד מרדכי פונה כדי להציל את חברי הקיבוץ!

לאחר נפילת הקיבוץ התגייס אבי לגדוד 53 בגבעתי. כקצין, נלחם בקרבות מול הצבא המצרי ובאחד מהם – נפצע. לאחר כחצי שנה בבית חולים, השתחרר והמשפחה עברה לנתניה. העוול שנגרם לניצנים, לא הרפה ממנו עד יומו האחרון.

בתמונה "פצוע בבית חולים – אבי עומד מאחורי המיטה, ראשון משמאל

תמונה משפחתית – זו תמונה שצולמה כבר בנתניה, אחרי שנולדתי, זו התמונה המשפחתית שיש לי עם הורי.

הסיפור נכתב על פי מכתבים של אבי, אברהם פבלוביץ, וספרו של צביקה דרור: "ניצנים קיבוץ שנבנה פעמיים"

דורית פז (פבלוביץ), סבתא של נועם פרנקל

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר אלחריזי בתל אביב בהנחייתה של המורה אתי מונוביץ'.