מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבית יולדות ברחובות ב1947 הייתי הבת הבכורה להורים שעלו בגיל צעיר מאד לארץ. אבא עלה לארץ בגיל 16 מגרמניה ישר לחברת נוער ואמא עלתה מאוסטריה באותו גיל גם לחברת נוער. אבא הגיע לקיבוץ גבת, השתלב בחקלאות, אמא הגיעה לקיבוץ עין חרוד שם למדה ועבדה. שניהם הוכשרו להקים ולייסד  קיבוץ. אגב כל אחיה של אימי חיו בקיבוצים פרט לאח אחד (שבעה במספר). נולדתי כשנה אחרי פרוץ מלחמת השחרור. כשקיבוצינו היה מאויים ע"י הערבים,פינו אותנו בנגמש"ים הילדים הקטנים למלון נטוש ביפו כאשר מצורפות אלינו מטפלות. רוב האימהות נשארו בבית להחזיק את המקום. אגב בעת הפינוי שהינו גם במקלט בראשון ומשם המשכנו ליפו(אותי כמעט שכחו במקלט ,אחת הילדות מהבוגרים שהיתה אחראית עלי גילתה שאני חסרה ורצה למטה לקחת אותי. הורי נשארו לעבוד ולשמור על המקום. אחת לשבועיים שלושה אמא באה לבקרני. היתה תקופה מאד קשה. גדלתי בקיבוץ בו הכול היה משותף מבית החולים נכנסנו ישר לבית התינוקות לידי המטפלות, בבית דיברנו בשפה העברית מפני שכל החברים בקיבוץ בשנים אלו היו מהרבה ארצות ורצו לדבר באותה שפה. גדלתי בחינוך המשותף, בבית ילדים.

את ההורים ראינו רק בשעות אחר הצהריים. הגענו מבית החולים ישר לידי מטפלת. ההורים ראו אותנו מעט מאד.

כשהייתי בת 3 נולד אחי עמוס, לאחר מכן נולדו מיכה ובועז.

ההורים היו עסוקים בעבודה. כשהיינו חולים נשארנו בבית הילדים לפעמים ימים רבים. מאד שמרו עלינו ממחלות.

הקפידו שנקבל אוכל מזין ובריא. אחד המנהגים הזכורים לי מילדותי בקיבוץ שקיבלנו בראש השנה ובפסח חבילת בגדים חדשים, סנדלים או נעליים ונוהג זה שנמשך שנים עבר גם כשהיו לי ילדים. ההורים לא היו המטפלים היחידים, הם בעיקר עבדו. אחרי שעות מעטות בבית ההורים היינו חוזרים לבית הילדים והמטפלת הייתה נותנת ארוחת ערב ומשכיבה. למדנו בקיבוץ כאשר מחוסר ילדים פתחו כיתה כל שנתיים. המורות היו חברות קיבוץ. יום הלימודים כלל עבודה בבית הילדים כל יום אחרי ארוחת הבוקר עבדנו חצי שעה בניקיון הבית כולל שטיפת חדרים וכיוצא בזה. היתה לנו תמיד גינה בחצר. עבדנו מהר כדי שנספיק גם לשחק. חונכנו לעבודה מגיל צעיר. היינו יוצאים לכל העבודות בחקלאות לפי עונות השנה. למשל קטיף תפוזים, קטיף כותנה, עגבניות ודילולים. לא היה קל. בערבים כשהיה העמסת עופות , בגמר העבודה קיבלנו תמורה ביצה אקסטרה. הבילויים העיקרים שלנו בשעות אחה"צ היו משחקים חברתיים, שיחקנו בגולות, קלאס, עמודו, ועוד. הקשר עם משפחתי, היות וגדלנו בחינוך משוטף, לא היה כמו היום. ראינו מעט אחד את השני לא היה ממש חיבור בנינו לכן כשאנחנו נפגשים היום אנחנו מנסים להעלות זיכרונות, לצערי הרבה זיכרונות ביחד אין לנו.  בעיקר נפגשנו לשבוע ימים בחופשת הקיץ. פעם בשנה היינו נוסעים לבקר את הסבים בטבעון, זה זכור לנו היום כחוויה קשה אבל זה היה החופש היחיד בשנה בו יצאנו כולנו לשבוע. אמא שלי עבדה לצורך זה מאד קשה. הכל באוטובוסים והליכה ברגל. לא היתה שום אפשרות להתפנק, לא היו אמצעים. אגב הסבים לא ידעו עברית כך שהקשר בנינו לא היה קל.

לרבות הימים כשבגרנו היינו מפוזרים בבתי ספר שונים, גרמו לכך סיבות שונות כולל סיבות של התנועה. בכיתה שלי היו הרבה ילדי חוץ כי הינו מעט ילדים. וככה גם בכיתות של אחי. כתה י' למדנו במשמר הנגב, י"א  י"ב למדנו בעין חרוד מאוחד. היות וגם התנועה היתה מעורבת בהחלטה באיזה בית ספר נלמד, נשלחנו למספר בתי ספר קיבוציים. אני נשלחתי יחד עם ארבע בנות לבית ספר בעין חרוד שהיה בית ספר שמורכב ממספר קיבוצים של הקיבוץ המאוחד. וזה גרם לפיזור ילדי החוץ למוסדות אחרים. בחופשים תמיד עבדנו בקיבוץ. התגייסתי לשרות הצבאי שם הכרתי את אב ילדי.