מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבולגריה אחרי מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1945. אמי הייתה תופרת עילית, אבי מנהל חשבונות במפעל גדול בסופיה.בפרוץ מלחמת העולם השנייה יהודי בולגריה הוגלו מעיר הבירה סופיה לערי השדה, וכך ניצלו. אבי היה קצין בדרגה גבוהה בצבא הבולגרי-הועבר לגבול יוון ופיקד על המחלקה היהודית שעסקה בעבודות סלילה בזמן שאמי התגוררה בכפר רחוק מעיר הבירה.

עם קום המדינה ב 1948 הורי עלו לארץ יחד איתי כשאני בת שלוש שנים, ומהתקופה הזו מתחיל הסיפור שלי.

דצמבר 1948 חנוכה, לילה גשום במיוחד אבי אמי ואני בת (3) מגיעים לארץ באוניה מבולגריה. מעבירים אותנו למחנה עולים בפרדס חנה. זה הוא מחנה גדול מאוד שהוקם מימבנים שנעזבו אל ידי הצבא הבריטי. תוך 48 חודשים מיקום המדינה, הוכפלה האוכלוסיה בארץ. הפתרון לשכן את כולם היה להקים במהירות בכל חלקי הארץ מחנות עולים, הוקמו 140 מחנות עולים. כל אחד קבל מיטה, אין מחיצות בין משפחה למשפחה רק מחיצות מאולתרות. בצריף כזה הצטופפו בין 50 ל 60 איש,תלוי בעומס הגעת העולים. להורי השהייה במחנה לא הייתה קלה, אני נהנתי מאוד מחברת האנשים והילדים. למרות קשיי השפה הצלחנו לתקשר ולשחק. מקלחות ושירותים הוקמו מחוץ לאזור המגורים ושימשו מספר משפחות רב. העולים לו בישלו בכוחות עצמם, אכלנו בחדר האוכל ללא תשלום. בחדר האוכל המשותף והעלוב למדי אני התחלתי לאכול לתדהמת הורי, עד אז הייתי אכלנית קטנה מאוד. פה מצאו חן בעניי הלחם השחור, הזיתים הירוקים והחלבה. תקופת השהייה שלנו במחנה העולים הייתה קצרה בזכות הדוד של אמי, ששימש בתפקיד מנהל מקרקעי ישראל. הוא זה שהמליץ להורי לעבור לגור במושב עובדים ולהגשים את החזון הציוני ולעבד את קרקע. עברנו לכפר שנמצא באזור השרון צור משה.

אבי התמנה למנהל החשבונות של הכפר,ואמי עסקה במקצוע תפירה והצליחה בו מאוד. שנה אחרי שהגענו לכפר נולדה לי אחות קטנה ,ביום העצמאות ושמה כמובן, עצמונה.

לסבי ולסבתי שגרו ביפו הייתה מתפרה שהצליחה מאוד,הם היו זקוקים לעזרה של אימי התופרת.אבי התקבל לעבוד כמנהל חשבונות בכיר בסולל בונה,כך שבנת  1956 עברנו לגור ביפו, בשיכון עממישנבנה עבור פועלים על ידי גולדה מאיר. למרות הצביון הבולגרי של יפו לשכונה שלנו הגיעו תושבים מכל התפוצות.  סביב השיכון עדיין היו פרדסים ומשקים חקלאיים, רפתות והרבה עצי שקמים (ג'ומס) ועצי תות. הינו הרבה מאוד ילדים בשכונה,ובילינו הרבה מאוד זמן מחוץ לבית, (הורינו עבדו קשה מאוד מבוקר עד ערב) ואנחנו הילדים השתוללנו.בקיץ הלכנו מידי יום לים שם למדתי לשחות בכוחות עצמי בשבת טילנו בדיונות (חולות נודדים) בגבול יפו בת ים. רכבנו באופניים בתל אביב השכנה. ועד שעות הערב המאוחרות שיחקנו בהקפות ,מחניים ועוד. תקופה סוערת וכפית שנתנה לי הרבה ביטחון עצמי והעזה.

עם סיום לימודי בבי"ס היסודי יונה הנביא ביפו, ערכו לנו מבחנים שנקראו סקר, בו צפו את יכולתם של התלמידים להתמודד עם לימודים בבי"ס תיכון עיוני או מקצועי . אני נמצאתי מתאימה ללמוד בבי"ס עיוני לשמחת הורי, נשלחתי ללמוד במכללת לוינסקי היוקרתית בתל אביב. התוכנית הייתה לימודים של 6 שנים, 4 תיכון ו 2 סמינר למורים. התלבושת האחידה הייתה יפיפייה, נסעתי יומיום באוטובוס מיפו לתל-אביב, אבל …. בתיכון זה למדו רק בנות הסמינר ממוקם ברחוב בן יהודה, באותו רחוב ממוקמת ברכת גורדון, צריך רק לרדת תחנת אוטובוס אחת קודם. וזה מה שעשיתי וביליתי את רוב השנה בברכה, את השנה סיימתי בקושי. בקיץ של אותה שנה התחולל השינוי הגדול שעיצב את חיי. שניים מחברי הטובים מהשכונה ביפו למדו בבי"ס חקלאי נחלת-יהודה. אסאניסים, ויורם לשם. נסעתי לבקר אותם, מצאתי את שניהם חולבים ברפת, משם לקחו אותי לחדר אוכל, לחדר העיון בו הכינו את שעורי הבית, ובשעות אחר הצהריים לקחו אותי לפעילות חברתית עם מדריך הקבוצה. באותו היום היה לי ברור אני לסמינר לוינסקי לא חוזרת מקומי הוא פה, בבית הספר החקלאי נחלת יהודה.

הסיפור המלא- בסרטון