מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה. כשנולדתי הורי נתנו לי את השם אלקה רישה על שם הסבתות שלי. בהיותי בכיתה ג' שיניתי את שמי מאלקה רישה לאילנה בעקבות המורה שלי, שכל הזמן דיברה שהשם הזה לא עברי. אבי מדי פעם כינה אותי "אילנצ'יק", אז החלטנו לעברת את השם לאילנה ועשינו את התהליך במשרד הרישוי. לסביבתי היה קשה להתרגל לשם החדש, בבית המשיכו לקרוא לי אלקה וכך גם החברות. ועד היום אם אני פוגשת חברים מילדותי עדיין קוראים לי אלקה. בהמשך התרגלו לשם אילנה והיום כולם קוראים לי כך.

לפני שנולדתי הורי עלו לארץ עם אחי שנולד באוסטריה. בארץ הם קבלו מגורים בצורת "בלוקונים" בשכונת שיכון המזרח בראשון לציון. כשאני נולדתי הורי קיבלו בית קטן שכלל חדר מגורים, מטבחון, שירותים וחצר. בחצר היה לנו לול שבו גידלנו אפרוחים ותרנגולות. בקרבת הבית היו פרדסים ואני והורי היינו הולכים לקטוף עשב להאכיל את התרנגולות. בבית שלי דברו איתנו רק יידיש, וכשהלכתי לגן הילדים ידעתי רק יידיש ולאט לאט אני ומשפחתי רכשנו את השפה העברית.

בכיתה ג' עברתי דירה ובית ספר. הקליטה בבית הספר לא הייתה קלה, לפגוש חברים ומורים חדשים. לאט לאט התרגלתי לסביבה החדשה ורכשתי הרבה חברות חדשות, שרוב הזמן למדנו ובילינו יחד.

כשמלאו לי 12 שנים חגגו לי בת מצווה עם ילדי הכיתה. המסיבה לה הייתה מוצלחת, ילדי הכיתה השתוללו בצורה מוגזמת, וזכור לי שאבי גירש אותם בבושת פנים. כתוצאה מהמקרה המבייש הורי החליטו לעבור דירה למקום אחר, כי רצו שאני אתחנך בצורה נאותה יותר. ואכן כך נעשה: הורי רכשו דירה קטנטונת בראשון לציון. הייתי בכיתה ח' ,כיתה אחרונה של בית ספר יסודי, לא רציתי לעבור לבית ספר אחר אלא רציתי לסיים את שנת הלימודים בבית הספר שלי. וכך יום יום נסעתי באוטובוס ללימודים עד סוף השנה. באמצע שנת הלימודים פרצה מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה בתי הספר היו סגורים, והלכתי יום יום לעבודה יחד עם אבי ועזרתי בעבודות. אחי הבכור יהודה ז"ל לחם בחטיבה 7, וימים רבים לא שמענו ממנו והורי דאגו לו מאד.

בחרתי לספר על פרק נוסף בחיי, והוא פרק הזוגיות עם בעלי ז"ל שנפטר לפני כ-8 חודשים, ולזכרו בחרתי להזכיר אותו בתכנית הקשר הרב דורי.

בעלי שוקי ז"ל בצעירותו

הכרתי את שוקי דרך קרובת משפחה. מיד כשנפגשנו מצאנו חן אחד בעיני השנייה. שוקי היה נכה צהל שנפגע במלחמת ההתשה בתום מלחמת ששת הימים. הוא נפצע בקוניטרה באופן קשה, הוא שכב בבתי חולים למעלה משנה וחצי. בתחילה אושפז בפורייה בטבריה, בזמנו לא היה למשפחה רכב, הוריו ומשפחתו ביקרו אותו מדי פעם כי אוטובוס היה גם לעיתים רחוקות. אחר כך עבר לשיקום בתל השומר ושם כבר הקשר עם המשפחה היה קרוב יותר.

אני הכרתי אותו שכבר היה משוקם, ועבד במוטורולה. אני פגשתי אותו לאחר שאביו נפטר בגיל צעיר (53) והוא היה מאוד היה עצוב. באותה שנה כמה חודשים אחרי מות אביו גם אמו נפטרה, אף היא בגיל צעיר (53). המשפחה הייתה שבורה ועצובה. מכיוון שנשאר ללא הורים, התקופה הייתה אחרי מלחמת יום הכיפורים – החלטנו להתחתן. החתונה נערכה ברבנות בתל אביב, חתונה שהתערבבה בעצב ובשמחה.

התחלנו את חיינו כזוג צעיר. שוקי עבד במוטורולה ואני בתעשייה הצבאית שם התחלתי לעבוד כחיילת משוחררת. כעבור שנה, נולדה בתנו מיה, עברנו לגור בבית משלנו בראשון לציון והחיים היו טובים ונעימים. כעבור ארבע שנים, נולד בנינו שאף הוא הוסיף אור ושמחה למשפחה.

אני הייתי עקרת בית, כל מה שעניין אותי היה לעשות טוב למשפחתי. וכך עברו להם השנים… לאחר כ-20 שנות נישואים שוב פקד אסון את משפחתנו: שוקי חלה בעקבות פציעתו במחלת הפרקינסון, ואז השתנו החיים מקצה לקצה, ובכל זאת המשכנו לתפקד כמשפחה מאוחדת. הילדים גדלו, הלכו לצבא, ללימודים, לעבודה ואף נישאו ונולדו לנו ארבעה נכדים שהכניסו הרבה אור ושמחה למשפחה. שוקי נפטר לפני כ-8 חודשים והשאיר אותנו עצובים אך מלוכדים, וממשיכים את דרכו.

סרטון תיעוד של אילנה: 

הזוית האישית

רותם וסבתא: תכנית הקשר הרב דורי הייתה מאד מעניינת ומהנה. היה לנו זמן איכות יחדיו, הכרנו אנשים חדשים והעלנו זיכרונות מפעם. הייתה לנו חוויה מדהימה, ואנחנו ממליצות לכל סבא וסבתא ללכת יחד עם הנכדים לתכנית.

סבתא: אני מאחלת לנכדתי רותם שתהייה בריאה, שתעשה דברים שהיא אוהבת, שבחייה יהיה המון שמחה, אושר והצלחה. אני אשמח לראות אותה גדלה מתפתחת ומגיעה להשגים.

רותם: אני מאחלת לסבתא בריאות, שמחה ואושר. שתמיד יהיה לה טוב. שנזכה לעוד זמן איכות יחדיו. ושלכל מקום שתלך תהיה אהובה בו!