מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרסל נולדה ב 1939  במרקש שבמרוקו. לאביה קראו חביב ולאמה סוליקה.

חביב היה סוחר. הוא היה מסתובב בין הערים עם סוס ועגלה. סוליקה, אשתו, ארגה שטיחים. סבתי מרסל לא הלכה לגן, היא נשארה בבית עד גיל ארבע עם ההורים. הבנים למדו בישיבה והבנות למדו בבתי ספר שונים. השפה העברית הייתה אסורה ללימוד ושיעורים ניתנו בסתר.

כל הילדות שגרו בשכונה כולל סבתא היו מצטופפות בחדר אחד ומחכות לחיילות שבאו ללמד אותן את השפה העברית בסתר, כדי שהערבים לא ידעו. בגיל 8 עברה סבתא מרסל לגור בקזבלנקה והחלה ללמוד בחטיבת הביניים "אורט". שם, למדה צרפתית ותפירה (ומאז תופרת לילדיה ונכדיה תחפושות ובגדים לחגים). את ההפסקות סבתא העבירה במגוון משחקים כגון: מחבואים, חבל, גומי, ועוד.  לסבתא היו שתי חברות טובות: רחל וסוזן.  בכיתה למדו 25 בנות .

לימודיה של סבתא הופסקו בגלל גל פיגועים באזור: הערבים היו שורפים חנויות, הרביצו לאנשים, והיה פחד לצאת מהבית וללכת לביה"ס. בשנת 1955 הוריה של סבתא החליטו לעלות ארצה ולהשאיר במרוקו את כל רכושם. סבתא זוכרת שבאחד הערבים לקראת העלייה לארץ, אחד האנשים מהקהילה חטף מכות עם מקל ברזלים.

סבתא והוריה הגיעו לצרפת ממרוקו כשהם מסתתרים בבטן אוניה. הם הגיעו למחנה עולים שנקרא קונדרנס, במרסיי שבצרפת. הם שהו שם  במשך חודש ומשם עלו על אוניית מעפילים לארץ. סבתא, שהייתה בגיל 17, והוריה, הגיעו למעברת עולים בפרדס חנה (כיום נקרא "מרכז שוהם"). הם היו חסרי כל – לא היה להם אוכל וכסף. המקלחות והשירותים היו ציבוריים. השפע שהיה במרוקו הוחלף בדלות קשה.

בהמשך, סבתא טיפלה בהוריה החולים. סבתא מספרת זיכרונות עצובים מאותם ימים "כשאמא שלי הייתה נרדמת, הייתי יושבת מחוץ לצריף שבו גרנו ובוכה משום שאני בודדה וכל אחיותיי נשארו במרוקו, ורק אחי ואני עלינו עם הורי ארצה". אח של סבתא, משה ז"ל, היה מפרנס וסבתא הייתה מטפלת בהורים.

בגיל 18, שנה לאחר עלייתה ארצה, סבתא הכירה את סבא יצחק ז"ל. הוא חיפש תופרת שתתפור לו מצעים והאהבה פרחה.

סבא עלה ארצה בגיל 13 עם עליית הנוער לכפר דרום ולאחר מספר שנים הגיע לפרדס חנה להתגורר ליד אחיו אברהם. החיים במעברה היו פשוטים ומלאי שמחה, לסבתא וסבא היו חברים רבים. את יום העצמאות הראשון בארץ חגגו סבתא וסבא בחיפה. זכור לסבתא מצעד צה"ל –  מפגן של טנקים, מטוסים ונשקים ברחובות חיפה – זיכרון חזק!

בגיל 19 נולד בנם הבכור – יוסי. סבתא סוליקה עזרה בגידולו וסבתא מרסל עבדה בבית אריזה בבנימינה באריזת תפוזים.

במהלך השנים הבאות 8 אחיה ואחיותיה של סבתא עלו ארצה והתיישבו פה. השנים הראשונות בארץ היו קשות כלכלית, ביטחונית וחברתית (קשיי קליטה). זכורה לסבתא מלחמת ששת הימים בשנת 1967, סבא ז"ל בנה לנו מקלט בור באדמה ועליו הניח דיקט עץ שנוכל להסתתר. זכורה גם מלחמת יום כיפור בשנת 1973, סבא ז"ל כיסה את כל החלונות בעיתונים כדי שלא יזהו אור מהבית.

נולדו לסבתא וסבתא שבעה ילדים, שלושה בנים (יוסי, מאיר ויגאל) וארבע בנות – חנה, שולה, נורית ואתי. סבא עסק בבניה והתנדב רבות בפרדס חנה. סבא בבית היה "שר החוץ" (טיפל בכל הקשור לפרנסה, קניות וסידורים) וסבתא שרת הפנים (טיפלה בילדים, בחינוך ובכל הקשור לבית).

סבא היה חבר מועצה ודאג לרווחת האנשים קשיי היום: הוא ארגן טיולים, יזם פעילויות רבות בישוב, בנה בית-כנסת והחזיק אותו עד ימיו האחרונים. סבתא זוכרת גם טיולים, "מימונות" ושומרוניה – תהלוכת עסקים מקומיים בכל יום העצמאות בפרדס חנה (מפעל תבורי היה מחלק שתייה לכולם ועוד מפעלים מקומיים עשו אותו דבר).

סבא נפטר בט"ו בשבט תשע"ו (2016) בגיל 81. לסבתא וסבא ז"ל יש 22 נכדים ועשרה נינים ב"ה.

סבתא אומרת: "למרות השפע והנוחות שהיינו רגילים אליהם ברוב הזמן שחיינו במרוקו לעומת הקשיים הכלכליים והמחסור הרב שהיה בתחילת חיינו בארץ, אנו לא מתחרטים לרגע על ההחלטה לעלות ארצה. זה הבית של כולנו ואין לנו ארץ אחרת".

הזוית האישית

חן: סבתא ספרה לי הרבה דברים שלא ידעתי אותם. זה שימח אותי ללמוד עליה יותר. אני מקווה שכשאהיה גדולה אצליח לגדל את ילדי ונכדי באהבה ומסירות גדולה כל כך כמו שיש לסבתא מרסל.