מאגר סיפורי מורשת

מחיי המעברה לקליטה בארץ

בשנת 1951 בהיותי בת 12 עליתי לארץ מבבל-עיראק. משפחתי שוכנה  באוהל במעברת חירייה. אני נשלחתי  לקבוץ חפצי-בה בעמק יזרעאל. למדתי עברית, אהבת הארץ, היסטוריה, תנ"ך ועוד הרבה מקצועות אחרים. טיילנו במקומות רבים בא"י.

היה לי משונה לישון בחדר אחד עם חברות, רחוקה מהמשפחה שלי. עבדתי בגן הירק, בשעות הבוקר. אחר הצהריים ישבנו בכיתה. ילדי הקיבוץ היו בכיתה אחת, ואנחנו, העולים החדשים, בכיתה אחרת.

אחרי שלוש שנים אמי השפיעה עליי לעזוב את הקיבוץ ולגור עם המשפחה במעברה. במעברה הלכנו למרחקים בכדי להביא דליי מים, כיוון שלא היה חשמל השתמשנו במנורת נפט, לא היו שבילים ותמיד היה בוץ אחרי הגשם, האוהלים היו עם חורים, כך שירד גשם שמנו קערה או דלי מתחת לחורים. סבלנו מהחום בקיץ ומהקור בחורף. לאחר מכן "התקדמנו" לצריף, ומשם "התקדמנו" לבניין.

התגייסתי לצבא. אחרי הטירונות עברתי קורס למדריכים. התחלתי לקלוט שלושים חיילות למחזור של חמישה שבועות. לימדתי אותן כיצד לכתוב מכתב צבאי, להדפיס  בשיטה עיוורת, ואיך להתמצא בפקודות מטכ"ל. אחר כך לימדתי אותן תרגילי סדר (ת"ס).

עברתי בהצלחה את מבחני הקצונה, אבל החלטתי לסיים את תקופת הצבא, ולא לחתום קבע. התחתנתי והתחלתי  לעבוד בחיים האזרחיים כמנהלת חשבונות, וזאת לאחר קורס שעברתי. לא רציתי לחתום קבע כי בחיים האזרחיים קיבלתי משכורת יותר גבוהה וזה השתלם לי, משום שאבי נפטר ועזרתי לאמי  לפרנס את האחיות הצעירות ממני.

נולדו לי שלושה בנים, ותשעה נכדים. במהלך כל השנים עבדתי כמנהלת חשבונות עד אשר יצאתי לפנסיה.

הזוית האישית

עידו: הסיפור של סבתא מאוד עניין אותי. רציתי לדעת מה קרה ליהודים בתחילת הקמת המדינה. היה מאוד כיף להיפגש עם סבתא. הפרויקט מאוד שימח ועניין אותי.