מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים, נולדתי בשנת 1950 בעיר מוגדור במדינת מרוקו להורי, אברהם ושמחה. אני האחות החמישית מבין עשרה אחים. אבי ניהל סניף של חברת תחבורה ציבורית ( בדומה לחברת "אגד") וגם נבחר ע"י הציבור בעיר להיות מנהל האיגוד המקצועי, לכל עובדי הנמל בעיר. בעיר מוגדור הוקם הנמל הראשון במרוקו. לאבי היו הרבה קשרים במשטר בעיר, והוא פעל שנים רבות בשיתוף פעולה עם נציגי הסוכנות היהודית במחתרת, להעלאת משפחות לישראל.

אימי הייתה תופרת ועבדה מהבית עבור נשים מהמעמד הגבוה. משפחתנו מסורתית ולאורך השנים גם במרוקו הקפדנו לקיים את המצוות ולחגוג את החגים היהודים במלואם.

אבי פעל לטובת עלייתנו לארץ ישראל ללא ידיעתנו וללא שיתוף בני ביתו. הוא שאף וחלם לגדל את ילדיו ולחנכם במדינת ישראל, ולתרום לביטחונה בשירות צבאי משמעותי, רכישת השכלה ומקצוע והקמת משפחתם וביתם בישראל.

יציאתנו ממגדור לוותה בחששות מצד אבי, שפחד שמא יעצרו אותנו וימנעו את עלייתנו לארץ. באופן פתאומי וללא הכנה מראש, ההורים שלי ארזו מזוודות לכל המשפחה, ובערב אמרו לנו שאנחנו יוצאים הערב לעיר קזבלנקה, לחופש. כשהגענו לעיר, האוטובוס נסע ישירות לנמל והסתבר שאנחנו עולים על אונייה לצרפת.

במהלך השייט הבנתי מכול מיני שיחות ששמעתי מסביבי, כי  אנו עולים מצרפת, ישירות לארץ ישראל. זה היה בשנת 1964 ואני הייתי אז בת 14. הרגשתי צער שאני לא אוכל לחזור לבית הספר ולפגוש את חברותיי הטובות, וגם על כך שלא הספקתי להיפרד מאף אחד. חששתי ופחדתי מהמעבר החד מארץ מולדתי, מהבית שלי. רצתי לאבא שלי באונייה בוכייה ושאלתי אותו למה הוא לא סיפר לנו ? מה הסיבה לעזוב מהיום להיום במהירות וללא הכנה שלנו הילדים ? ואז הוא אסף אותי ואת האחים שלי, והסביר כי הוא היה חייב לעשות את זה בדרך הזו, מכיוון שאסור היה לדבר על העלייה או לספר למישהו. הבנו  שאבא בעצם תכנן את העלייה שלנו לארץ כבר זמן רב ובסתר. מכיוון שאבא שלי עבד עם השלטון המוסלמי בעיר מוגדור העזיבה שלנו הייתה חייבת להיות חשאית ביותר. העצב היה מהול  בשמחה והתרגשות. השייט לצרפת נמשך שבוע ימים, לאחריו הגענו למחנה עולים בצרפת, יחד עם המון משפחות שבאו מערים נוספות ממרוקו. כולם חיכו יחד אתנו לקבל אישור לעלות לאונייה לארץ ישראל.

התנאים הפיזיים במחנה העולים היו מאוד גרועים, אבא שלי לא הסכים שנישאר במחנה, וביקש מאחראים לשלוח אותנו לבית מלון בעיר מרסיי שבצרפת.  במהלך השהות שלנו במלון הגיעה לבקר אותנו אחותו של אבא  שהתגוררה באותה העת בצרפת. דודתי ניסתה לשכנע את אבי שנישאר בצרפת ולא נמשיך את המסע לארץ ישראל, בטענה שהמצב בארץ לא טוב ויהיה לנו מאוד קשה להסתגל. אבא לא הסכים ואמר לה שהוא עזב את מרוקו כדי להגיע לישראל – מדינת היהודים. היה לו חשוב שילדיו יגדלו ויקימו את ביתם בארץ ישראל.  כעבור שבועיים עזבנו את המלון ועלינו לאונייה בדרכנו לארץ ישראל. במהלך ההפלגה הים היה סוער מאוד, כל המשפחות  לא הרגישו טוב והיה להם קשה מאוד. כעבור 10 ימים ארוכים, הגענו בשעת לילה מאוחרת, לארץ ישראל, לנמל חיפה. כל המשפחות עמדו על הסיפון והייתה התרגשות מאוד גדולה על כך שהגענו בשלום למדינת ישראל, ולמראה העיר חיפה המוארת, שהייתה התחנה הראשונה שלנו במדינת ישראל. עובדי הסוכנות היהודית הפנו כל משפחה לעיר אחרת, בה המשפחות יקימו את ביתם ויתחילו את ראשית הדרך בארץ ישראל. אבי קיבל אישור להתמקם עם משפחתו בעיר חיפה. הקליטה שלנו הייתה מאוד קשה. היה לנו קושי בשינוי המגורים, בתרבות, בחיי חברה ובמציאת עבודה. לאט לאט למדנו את השפה ושובצנו בבתי ספר בעיר. אבי התחיל לעבוד בחברת "אגד" ואמי הייתה תופרת בגדים לאנשים בבית.

לאורך כל השנים התגעגעתי מאוד לעיר בה נולדתי וגדלתי. לחברותיי ולאורחות חיי טרם עלייתנו לארץ. עם הזמן הכרתי חברות חדשות והתחלתי להתרגל ולאהוב את החיים בישראל. בגיל 16, קיבלתי תעודת זהות והרגשתי גאווה גדולה שאני אזרחית מדינת ישראל. המסע לארץ היה עם רגשות מעורבים. מוגדור תמיד תהיה חלק מחיי אך ישראל היא ביתי

כיום, אני אמא לשלושה בנים וסבתא ל- 8 נכדים. לפני כשלוש שנים יצאתי לפנסיה לאחר 40 שנה של עבודה משמעותית במשרד הקליטה. לאורך כל שנות עבודתי חשתי שליחות גדולה נוכח סיפור עלייתי לארץ ישראל, והרצון לסגור מעגל לחזונו של אבי ז"ל לעלות לארץ ישראל ולבסס את עתיד משפחתנו כאן – בישראל.

זיכרונות מאחותי ושלושת האחים– לי לא זכורים פרטים  מסוימים, אך אחותי  הגדולה סיפרה כי במרוקו היה נהוג לחגוג לכל בן או בת שהגיעו לגיל חמש, חגיגה גדולה בבית עם כל המשפחה,  דודים, דודות, סבים וסבתות שהגיעו ממרחקים והתארחו למספר ימים בבית. באותה תקופה נהגו לתפור חליפה תוך כדי שמחה, ריקודים,  וברכות מכל המשתתפים ובמיוחד מרב הקהילה שבירך אותי בטכס  מיוחד, כמן  כן מספרת אחותי שלקראת כל ההכנות הייתי מאוד נרגשת, והרגשתי גאווה ושמחה על כי הכל היה לכבודי. אימי והדודות הכינו מטעמים ועוגות מיוחדות לסעודה גדולה  לכבוד  היום הזה. לי זכור במיוחד שחצר הבית שהייתה גדולה הייתה מוארת מאוד ומקושטת יפה. שולחנות ערוכים יפה עם זרי פרחים על כל שולחן, וכיסאות מסביב לכל שולחן. היו גם מספר חברות מהגן  שרקדו  וחיבקו אותי שאלתי את אחותי מה משמעות המנהג הזה לכבוד גיל חמש? לדבריה המנהג  הונהג רק  אצל היהודים  על בסיס  אמונה לסגולות ולחיים ארוכים ומוצלחים.

הזוית האישית

עדי: היה לי מעניין לשמוע את סיפור העלייה לארץ של סבתא מרים, למדתי על התקופה שהיא הייתה ילדה. אני שמחה שניתנה לנו הזדמנות לשמוע אחת את השנייה ולי, להכיר את עברה דרך סיפורה.

סבתא מרים: הרגשתי גאווה והתרגשות שעדי שיתפה אותי בתוכנית הקשר הרב דורי, באמצעות סיפור הילדות סיפור העלייה והמשפחתי, עדי למדה דברים עמוקים יותר על סבתא מרים, וסיפור השורשים שהוא בעצם השורש של כול המשפחה .