מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעירק בשנת 1942 לאמי ג'ולייט (פתאל) ואבי שלום (סמוראי). אני זוכר את עצמי בעיר בצרה. שם למדתי בשנה הראשונה בבית ספר אליאנס ובשנה השנייה עברתי לבית ספר נוצרי שנוהל ע"י נוצרים סובוטניקים, השובתים בשבת, עד לעלייתנו לישראל. בילדותי פרצה בישראל מלחמת העצמאות וראיתי את החיילים העירקים המגויסים למלחמה נגד ישראל. עלינו לישראל בשלהי שנת 1951 והגענו לשער העלייה ומשם לאחר מספר ימים למעברה בקרית אונו. עם בוא החורף נלקחנו אחי ואחותי הצעירים ממני ואני אל מחוץ למשפחה כדי לעבור את החורף מחוץ לאוהל.

אחי נשלח לקיבוץ חפציבה אחותי לקיבוץ עין חרוד ואני למנזר בעמק המצלבה שם עברתי מעין אימונים צבאיים (בגיל 8) כי המנזר היה בשליטת צה"ל.

ברבות הימים אבי קיבל משרת מורה במושב אחיהוד ועברנו לגור במושב. אחרי שנה במושב החלטתי לעבור ללמוד בפנימייה והגעתי ללמוד בביה"ס החקלאי בחדרה שהיה אז בניהול משק הפועלות של ההסתדרות.

עם סיום לימודי עברתי ללמד כמורה לחקלאות בבתי ספר יסודיים, הראשון בחבל תענך והשני בבית שאן.

את השירות הצבאי שלי עשיתי בחיל המודיעין ופרשתי לגמלאות בשנת 1982. במהלך השירות הצבאי למדתי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה ולאחר השחרור התחלתי לעבוד כמהדס. תחילה עבדתי בחברת כור תקשורת והתראה כמהנדס תקשורת. במהלך עבודתי ביצעתי פרויקט תקשורת גדול עבור חיל הקשר ולאחר מכן פרויקטים בתקשורת עבור בזק, מפעל הפיס, אגד, בנק הפועלים, בתי מלון ועוד גופים. השלמתי את לימודי המקצועיים בהשתלמויות בארה"ב, בלגיה ובריטניה. והקמתי פרויקט תקשורת בדרום אפריקה, פריסת תשתית אופטית וחיבור בנקים בפס רחב. הדרכתי את המהנדסים והטכנאים בדרום אפריקה כיצד להפעיל ולתחזק את ציוד התקשורת שהותקן שם. משם עברתי לעבוד בחברת תדיראן תקשורת כמהנדס בכיר וטיפלתי בהעברת נתונים במרכזיות ציבוריות בבזק. מתדיראן תקשורת עברתי לעבוד בחברת בזק בינלאומי בתור מנהל התשתיות של החברה. במסגרת התפקיד הקמתי את כל מערכות הזרם החזק, מערכות הזרם החלש, מערכות הגיבוי החשמליות, תחנה לקליטת שידורי לוויין, חוות שרתים וסללתי סיבים אופטיים לחיבור החברה עם הכבלים התת ימיים.

לצורך הקמת התחנה לקליטה מלוויין נסעתי לארה"ב לטקסס שם רכשתי את האנטנה, לאריזונה שם רכשתי את ציוד הפעלת האנטנה וציוד הקליטה ולאחר מכן לניו יורק על מנת לרכוש את ערוץ הלוויין.

מעט על המשפחה

נתחיל בסבי יעקב סמוראי אביו של אבי. נולד בעירק בעיר סמארא ומכאן נולד השם סמוראי. משם עברה המשפחה לעיר עמארה, צפונית לבגדאד על גדות החידקל, שם נולדתי ושם גרו משפחות יהודיות רבות. את סבי אגבבה פתאל מצד אמי לא הכרתי כי הוא נפטר בטרם נולדתי. סבתי רימה מצד אבי נפטרה עוד כשאבי היה ילד. סבתי ורדה פתאל אמה של אמי גרה בבגדד והקשר אתה היה לעיתים רחוקות. לאמי ואבי היו אחים ואחיות רבים. האח היחיד של אמי נעים פתאל גר בישראל בירושלים. הוא עלה לארץ בהיותו נער שנים רבות לפני העלייה הלגאלית לישראל. אבי באותה תקופה בעירק עבד כמורה ולאחר זמן עברה המשפחה לגור בעיר בצרה. בעיר בצרה אבי החל לעבוד בתור סוחר של חומרי בנין והייתה לו שם חנות ענקית ומחסנים במקומות שונים בעיר.

זיכרונות ילדות מהעיר בצרה

גרנו בעיר בצרה בשכונה שהיו בה הרבה משפחות יהודיות אבל גם משפחות ערביות. החיים שם היו נעימים והיינו כילדים חופשיים לנוע ממקום למקום ללא כל חשש.החיים נעשו קשים עם התפתחות המלחמה בישראל. עירק שלחה חיילים להילחם בישראל והשלטונות החלו למרר את חיי היהודים בכל מיני תואנות. רדיפת היהודים הלכה וגברה ורבים הואשמו בריגול למען ישראל ובציונות, שהייתה אסורה. עד למקרה של הוצאתו להורג בתליה של שפיק עדס.

המשפחה החליטה לעלות לישראל למרות הלחצים מצד ידידיו הערבים של אבי שהזהירו אותנו שהחיים בישראל יהיו קשים. אבל חיי הפחד מהרדיפות של היהודים והחרמת הרכוש הכריעו את הכף. זכור לי יום אחד, כאשר בא אבי לחנות וראה שלט שהחנות מוחרמת ועל המנעולים חותמות שעווה אדומות של המשטר העירקי. רכוש רב של יהודים הוחרם אז ע"י השלטונות.

בדרך כלל כל מה שאני זוכר מילדותי  בעירק היה שחיינו חיים טובים. לא היו כל בעיות מחיה והיה שפע. בשבתות אחרי הצהריים נהגנו לצאת לטייל באזור שנקרא קורניש (טיילת) נפגשים עם מכרים ולפעמים הולכים לסרט. בקיץ היו בתי קולנוע קיציים לא מקורים. היינו עדים לחגים של המוסלמים ושל הנוצרים והיו לנו חברים בני כל הדתות. בסוף שנות הארבעים החלו תמורות בעירק. הממשלה התחלפה, המלך פייצל השני היה עדיין צעיר ולמעשה משל דודו יורש העצר. כל זה עד שהכל התהפך נפתחה מלחמת העצמאות בארץ ועירק שלחה חיילים להילחם בישראל. במסגרת הזו החלו רדיפות נגד יהודים בכל מיני תואנות ובעיקר ריגול. יהודים רבים החלו להסתיר את יהדותם ונפטרו מכל סממן יהודי.

בטרם עלינו לישראל התחלנו לארח בביתנו משפחות יהודיות שעמדו לעלות לישראל וחיפשו מחסה זמני עד לעלייה.

כחודש ימים לפני העלייה לישראל, מאחר והיינו רשומים, כלומר ויתרנו על האזרחות העירקית שלנו, לא נשלחנו יותר לבית הספר. המתנו בלחץ לבוא הזמן לצאת לעבר ישראל. עם הגיע השעה שלא נמסרה מראש, הגיעה מכונית לאסוף אותנו עם מטלטלינו. זו הייתה שעת צהריים והסבנו כל המשפחה לשולחן לאכול צהריים. זכור לי עד היום המאכל שהיינו אמורים לאכול. היה מגש דגים ענקי אפוי בתנור של המאפייה הקרובה. אחד המאכלים האהובים עלי, המגש הונח על השולחן אבל אפילו לא טעמנו ממנו. שמנו פעמינו לעבר הרכב ועזבנו את הבית פתוח עם ארוחה חמה על השולחן ונסענו לשדה התעופה של בצרה.

החיים בארץ

המפגש עם ישראל לווה בהלם. כאשר נחתנו העמידו אותנו בתור וריססו אותנו בדי.די.טי. יהודים נגועים מעירק. לאחר מכן קיבלנו תפוז ענקי עם קליפה עבה, בעירק התפוזים היו קטנים יותר עם קליפה דקה. קיבלנו ספל מלא בתה מימי דלוח בספל פח שנראה בעינינו מוזר ביותר ופרוסת לחם עבה שלא ראינו כמותה. בעירק שותים בספלון זכוכית פיגורטיבי ותה מאד חזק. הלחם שנהגנו לאכול היה הפיתה העירקית שמכנים היום לפה. אבל בכל זאת….תחילת החיים שלנו בישראל היו באוהל במעברה בקריית אונו. אבי עבד כפועל בבניין עד שלמד את השפה וקיבל משרה של מורה במושב אחיהוד ליד עכו. עברנו לגור במושב בבית ולא באוהל, אבל בבית לא היו מקלחת או שירותים.

כילד במושב נהניתי מאוד. היה לנו מסביב לבית שטח אדמה שבעזרת חברי במושב עיבדנו אותו וגידלתי שם ירקות שונים לצריכה שלנו בבית ואת העודפים שיווקתי יחד עם התוצרת של המושב כולו. הימים היו ימי הצנע בארץ והמזון חולק בהתאם לתלושים שקיבלה כל משפחה. עם הירקות גידלתי גם עופות  ובאותה תקופה של תחילת המדינה וימי הצנע חיינו במושב היו חיי שפע יחסית למקומות אחרים בארץ. המושב שהוקם על חורבותיו של הכפר הערבי בירווה היה מוקף עצי פרי כמו תאנים, שקדים וסברס שחולקו בין התושבים והיינו חופשים ליהנות מהפירות.

לאחר שנה במושב עברתי ללמוד בפנימייה בבית ספר חקלאי בחדרה. בפנימייה למדנו מחצית היום ובמחצית השנייה עבדנו. במהלך שהותי בפנימייה עבדתי בלול, בפלחה וברפת. בתום הלימודים אותם סיימתי בגיל 17 עבדתי עד לגיוס לצה"ל כמורה לחקלאות בבית ספר אזורי בתענך ולאחר מכן בבית שאן.

בצה"ל שירתתי כ-20 שנה ולקראת סיום שרותי למדתי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה ועבדתי כמהנדס עד לפרישתי לגמלאות.במסגרת השירות הצבאי נשלחתי מטעם צה"ל למדינות שונות. אתיופיה, אוגנדה, קניה, דרום אפריקה ואיראן.

כיום אני עוסק בצילום וידאו דוקומנטרי. אני יוצר ביחד עם צוות חברים סרטים דוקומנטריים העוסקים בנכי צה"ל במסגרת בית הלוחם בתל אביב.

מקרה שקרה באחת הנסיעות לאוגנדה

הטיסות שלי למערב אפריקה ולאוגנדה היו קצרות מאד ונועדו למלא משימה קצרה. היינו מגיעים לאוגנדה שוהים שם יומיים וחוזרים לארץ. באחת הטיסות לאוגנדה החליט האפיפיור לבוא לבקר. בשל בואו של האפיפיור נסגר נמל התעופה באנטבה לטיסות יוצאות. כלומר נתקענו באוגנדה עד לצאתו של האפיפיור חזרה לארצו. באותם הימים לא היו טלפונים זמינים בבתים ולא יכולתי להודיע לרעייתי על כך שאני לא אגיע לארץ כפי שהיה נהוג. ביקשתי מהשגרירות באוגנדה להודיע ליחידה שלי ולרעייתי על כך והם הבטיחו לעשות זאת. רעייתי לאחר שהסתבר לה שאני לא מגיע במועד החלה לדאוג והתקשרה ליחידה שלי כדי לקבל פרטים. ביחידה כמובן לא ידעו מה קורה ולא ידעו להשיב לה מתי אני חוזר.

בינתיים אנחנו ארגנו לנו ספארי באוגנדה. טיילנו לאורך הנילוס, ראינו את מפעל החשמל של אוגנדה ונפגשנו עם אישים בכירים באוגנדה ביניהם אידי אמין שהיה באותה התקופה רמט"כל.

כשחזרתי בסופו של דבר לארץ הגעתי הביתה בירושלים ראיתי את בני הבכור רון משחק בכניסה לבית. נכנסתי הביתה וניגשתי לרעייתי היא לא הבחינה בכניסתי הביתה כי נעלתי נעלי ספארי. כאשר הבחינה בי נבהלה והתעלפה.

המשפחה הקרובה

את אשתי רבקה (אשכנזי) הכרתי בגיל 22 במקרה כאשר יצאתי עם זוג חברים שהבעל שירת איתי בצבא. נולדו לנו שני ילדים רון וליאת (האימא של אור) שניהם עורכי דין העובדים יחד במשרד של רון. משני ילדינו נולדו לנו 7 נכדים: רווה, טוהר, יהב ותהל ילדיו של רון. אור, סתיו ושי ילדיה של ליאת.

אשתי רבקה עבדה תמיד כמזכירה ומנהלת לשכה בחברות שונות, ניהלה עסקים עצמאיים וכיום מסייעת במשרד של בני בעבודות משפטיות שאינן מחייבות עורך דין.

סיפורים נוספים

בנסיעה שלי בארה"ב לפניקס אריזונה על מנת לרכוש את ציוד ההנחיה של אנטנת הלוויין טסתי מניוארק שבניו ג'רסי  לפניקס אריזונה. בהגיעי לשדה התעופה באריזונה המתנתי למזוודות אך לאחר המתנה ארוכה הסתבר לי שהמזוודות לא הגיעו. המזוודות נשלחו לעיר בוסטון במקום לפניקס. מאוכזב יצאתי משדה התעופה ונסעתי במונית לעבר המלון. זה היה ביום ראשון בחג ה-14 ביולי. כלומר שכל החנויות סגורות ואני בלי שום ציוד. סיפרתי לנהג המונית והתייעצתי אתו מה לעשות. הוא אמר שהוא מכיר מקום אחד פתוח. הוא לקח אותי לשם המתין עד שקניתי את הדברים ההכרחיים ביותר והסיע אותי למלון מבלי לבקש תמורה על תוספת הנסיעה וההמתנה.

במסגרת השירות הצבאי שלי עברנו לגור בהתאם למקומות ששירתתי בהם. בעת שגרנו בירושלים אשתי הייתה בהריון בבננו הראשון (רון) כאשר הגיעה שעת הלידה הייתי בתפקיד בבסיס אשתי המתינה לבואי כדי שאקח אותה לבית החולים. בהגיענו לבית החולים אשתי נבדקה ונאמר לי שאני יכול ללכת הביתה כי היא לא תלד ליפני שעות הבוקר. בסופו של דבר היא ילדה כשעתיים אחרי שעזבתי אותה. באותם הימים הייתה כוננות גבוהה בצה"ל ונאלצתי לשהות בבסיס ולא יכולתי לבקר את אשתי אחרי הלידה. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות הצלחתי להגיע לבית החולים. באותם ימים לא היו טלפונים זמינים בבתים ונאלצתי לנסוע מירושלים לרמלה שם גרו הוריי כדי להודיע להם שנולד להם נכד ואחר כך לתל אביב להוריה של אשתי כדי להודיע גם להם.

סיפור מהשירות הצבאי

במסגרת השירות הצבאי הייתי אמור לטוס במטוס קרב לביצוע תפקידים מסוימים. באותם ימים של סוף שנות ה-60 היו שני מטוסים דו מושביים שהתאימו למשימה. האחד מטוס קרב הפצצה צרפתי ווטור והשני מטוס מטאור 13. בכל פעם שטסתי באחד המטוסים האלה חשבו בטייסת שאני נווט חדש. לכן כאשר נחתנו זכיתי לקבלת הפנים שהייתה נהוגה. כלומר התזת זרמי מים מזרנוק כיבוי ושפיכת נוזלים מדליים.

נכדיי ואני

יש לי שבעה נכדים ארבעה נכדים מבני ושלשה מבתי.

הנכד הבכור רווה בנו של בני, משרת בצה"ל בחיל השריון. בחור מחונן שחקן כדורגל ששיחק בקבוצות מקצועניות סיים בגרות לפני גיוסו.

אחותו טוהר תלמידת י"ב נערה פעילה ביותר מתנדבת, מדריכה בתנועות נוער ועם סיום לימודיה מעוניינת לעשות שנת שירות לפני הגיוס לצבא.

יהב תלמידת כיתה י' מדריכה בתנועות נוער מתנדבת ופעילה חולמת להיות שחקנית.

תהל בכיתה ט' נערה מוכשרת ביותר. גולשת גלים, שרה כסולנית במקהלה ומנגנת על גיטרה.

אור נכדי אתו אני עושה את הפרויקט, בנם של ליאת (בתי) ורני. הוא נולד כאשר הוריו גרו במושב נווה ירק. נולד ב-23.1.2006 ומיום לידתו אנחנו ביחד. תחילה שמרנו עליו כאשר הוריו הלכו לעבודה. היינו באים מרמת השרון לנווה ירק כדי לאסוף אותו, אבל הייתה בעיה. הוא לא אהב, בלשון המעטה לנסוע ברכב. ברגע שהיינו מכניסים אותו למכונית היה פורץ בצעקות ובבכי קורעי לב. משום כך היינו ממתינים שיירדם ורק אחר כך בעדינות יתרה היינו מכניסים אותו למכונית ונוסעים לביתנו. במהלך השנים עם התפתחותו של אור התפתח הקשר בינינו והתהדק מאד ואנו מקפידים על מפגשים קרובים. אשתי ואני לווינו את אור בכל המהלכים מהלידה, הברית, גן הילדים, הצהרון, בית הספר, הצופים והג'ודו. הוא פשוט ילד פעיל ביותר. ילד חם שאוהב לעזור לחברים.

סתיו אחותו של אור תלמידת כיתה ד' ילדה מוכשרת רקדנית ושחקנית בבית הספר.

שי הקטנה עדיין בגן ילדים. ילדה דעתנית וחביבה שהצחוק לא מש מפניה.

הזוית האישית

כל נכדי מדהימים והקשר בינינו חזק ביותר. אנו נפגשים מדי ערב שבת לארוחת ערב ומבלים שעות נהדרות יחדיו.